עיצומים בגין עבירות תעבורה של ברירת משפט

בהליך של בררת קנס יוביל אי תשלום הקנס למשפט פלילי נגד הנאשם, ואילו בהליך של בררת משפט יוביל אי התשלום לגביית הקנס, אלא אם הודיע הנאשם במפורש כי ברצונו להשפט על העבירה הרלוואנטית (ראו יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, כרך ג', 1529 (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003) (להלן – קדמי)).

משכך, אין מקום ליצור איבחנה לעניין תוקפו של הפטר בפשיטת רגל, בין חובות בגין קנס פלילי "רגיל" לבין חובות שנצברו עקב עבירת קנס.

כך, ביחס לעבירות חניה קובע סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – פקודת התעבורה), כי מועצה של ערייה או של מועצה מקומית רשאית להתקין חוקי עזר בדבר "הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי הערייה או המועצה המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת". זאת, בכפוף לתקנות שקבע שר התחבורה (סעיף 77(ב) לפקודת התעבורה).

כמו-כן, לרשויות מינהל שונות שהוסמכו לכך עומדת האפשרות להטיל עיצום כספי (ראו, זמיר בעמ' 278-277).

...

אכן, מסקנה הפוכה לפיה קנס שהוטל על-ידי פקח של רשות מקומית לא יעמוד בתוקף חרף צו הפטר, אך ורק נוכח העובדה שמטיל הקנס הינו עובד של הרשות המקומית, עלולה להוביל לפגיעה באינטרס החשוב של אכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי.

ודוקו, אין להתעלם מכך שמסקנה זו מעוררת קושי לאור סעיף 69(א)(1) לפקודה, המדבר על חוב למדינה, ואילו הקנס דנא הוטל על-ידי העירייה ולכן ייגבה על ידה וישולם לקופתה ובשבילה (סעיף 337 לפקודת העיריות, ולגבי מועצות מקומיות ראו סעיף 32 לפקודת המועצות המקומיות; כמו כן ראו אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות 627 (מהדורה ששית, 2010); לתחרות בין המדינה לבין ועדה מקומית בשאלה מי מהן תקבל קנס שהוטל, ראו ע"פ 5132/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת השרון נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 770 (1993))).

אלא, שבמקרה דנא סבורני כי נוכח תכליתו הברורה של סעיף 69(א)(1) לפקודה, המתמקדת באינטרסים העומדים בבסיס הענישה בפלילים, להבדיל מזהותו הספציפית של הגורם המעמיד לדין, מתחייבת מסקנה פרשנית שאינה מחריגה קנסות לרשויות מקומיות מתחולת הסעיף.

בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות; תקיפה הגורמת חבלה; החזקת סכין שלא כדין; גרם תאונת דרכים ונהיגה בשיכרות, עבירות לפי סעיפים 335(א)(1), 344, 380 ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, 32(3) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961.

בית המשפט שב והביע מחאתו בנושא היתנהלות השרות והוסיף כי: "אם יש מקום להפלות, אזי דוקא בימים אלו שהם ערב חג כה חשוב לבני העדה המוסלמית יש לידון בעיניינם של המוסלמים על חשבון עניינם של יהודים שכן אלו סיימו כבר את תקופת החגים". בהמשך קבע בית המשפט כי "לא נותרה לי ברירה אלא ליטול את האחריות לעצמי ולשמוע את הבקשה לעיצומה", והורה על שיחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו לתקופת החג המוסלמי, שבין יום 11.10.07 ליום 16.10.07, בכפוף להפקדת ערבויות על ידי אביו ואחיו.

היתחשבות בנתונים האובייקטיבים, עומס העבודה שהוגבר עקב העיצומים שהסתיימו לאחרונה, כמו גם פגרת חג הסוכות, הביאו אותו – מלכתחילה – לבקש מבית המשפט כי תסקיר המעצר יוגש כשבועיים לאחר תום חופשת הסוכות.

...

הוא דמות מיוחדת במינה, שהמצאנו אותה כדי לסייע במלאכת הענישה.

קל וחומר שלא היה יסוד לחיובו בהוצאות וצדק בית המשפט המחוזי בהכרעותיו בנושא זה. זאת ועוד, העובדה שלא הוגש תסקיר מעצר אינה גוררת, מניה וביה, את המסקנה כי ראוי היה לשחרר את העורר.

סוף דבר, הערר נדחה.

הסדרים אלה מקרבים את הטיפול בעבירות האמורות אל המישור המנהלי, ומרחיקים אותו מן המאפיינים של ההליך הפלילי "הקלסי". סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), מסמיך את שר המשפטים לקבוע שעבירה על הוראה פלונית (שאיננה פשע) היא עבירת קנס, וכן לקבוע את סכום הקנס המנהלי שנקבע לעבירה זו. ברוב המקרים, מדובר במנגנון של בררת משפט לפי סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי.

זאת, שכן תקנה 1(2) לתקנות המירשם הפלילי ותקנת השבים (פרטי רישום שלא יירשמו או שלא יימסר מידע עליהם, ועבירות שהרשעה בהן לא תפסיק את תקופת ההתיישנות או המחיקה), התשמ"ד-1984, קובעת כי עבירת קנס לא תהווה פרט רישום במירשם הפלילי (למעט עבירות תעבורה, שביחס אליהן נקבע הסדר מיוחד בתקנה 2 לתקנות האמורות).

אם פרט מעוניין לתקוף את החלטת הרשות להטיל עליו עיצום כספי, עומדים לרשותו מנגנוני השגה מנהליים וכן אפשרות פנייה לבית המשפט המוסמך, כל זאת שלא במסגרת הליך פלילי.

המנעות מהרשעה מגבילה, כאמור, את משרעת הסנקציות העומדת לרשות בית המשפט, ועלולה גם לשדר מסר מקל כלפי הציבור, שאינו עולה בקנה אחד עם המגמה להחמרת הענישה בגין עבירות אלה.

...

לסיכום – הגם שההלכה הקיימת שלפיה הרשעה בפלילים היא הכלל, והימנעות ממנה היא החריג, עומדת בעינה, ניתן להחיל הלכה זו בגמישות רבה יותר כאשר מדובר בעבירות אסדרתיות של אחריות קפידה.

בכפוף להבהרות הנורמטיביות במישור הכללי, אנו דוחים אפוא את הערעור בעניינם של שבתאי ופלג.

סבורני כי פסק דינו של חברי נותן ביטוי ראוי לאופיין הייחודי של עבירות אלה, ולרצונו של נאשם שלא דבק בו אשם פלילי חמור, ושלרוב חסר מעורבות פלילית בעברו, לשמור על שמו הטוב – "טוב שם משמן טוב" (קהלת, ז', א'); במקרה אחר ציין חברי השופט א' רובינשטיין לכל אדם שם טוב, וכי פגיעה בשמו הטוב תסב לו נזק (קהלת, ז', א'; ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ – פס' מ"ד) (2007)).

לאחר קבלת התסקיר, טענו הצדדים לעונש, ומכאן – גזר דין זה. ראיות לעונש התביעה הגישה לענין העונש ראיות כדלקמן: · תדפיס מידע פלילי (ת/א1) – לחובת הנאשם הרשעה מיום 20.02.13 בריבוי עבירות של גניבה בידי עובד ממעבידו והסגת גבול פלילית; · תדפיס מידע תעבורתי (ת/א2) – לחובת הנאשם רישום תעבורתי מיום 19.01.20, בגין עבירה של בררת משפט (לא מן העניין).

שיקלול הגורמים דלעיל, ובייחוד הקרבה למועד, בו החלה אכיפת האיסור, מצביע על ענישה שתהיה ברף הנמוך של המיתחם, לצד מאסר מותנה ועיצום כספי.

...

המג"ק הגיש תביעת חוב בסך של 72,315 ₪ המורכב ברובו מקנסות תעבורה וקנסות בגין עבירה של בררת משפט.

בסעיף 4 לחוק, "תשלום עונשי" מוגדר כדלקמן: "קנס, עיצום כספי וכל תשלום אחר שהוטל כעיצום על החייב בידי רשות שיפוטית או רשות מנהלית בשל הפרה של חיקוק, ולמעט ריבית פיגורים או קנס פיגורים שהתווספו לתשלום שאינו עונשי". לאור זאת, לאחר מתן צו ההפטר, בהליך בו הוא אינו צפוי לשלם את מלוא חובותיו, החוב למג"ק יוותר כחוב נדחה שהיחיד מחויב בפרעונו עם סיום הליכי חידלות הפרעון בעיניינו.

...

המסקנה מכל האמור היא שלבית המשפט אין סמכות להורות על הכללת החוב עונשי שנגבה על ידי המג"ק בצו ההפטר.

לאחר ששקלתי את הכללים הנ"ל ביחס ליחיד, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשתו ואין להחיל את צו ההפטר על חוב המזונות למל"ל. קיים חוסר תום לב ביצירת החוב, שנצבר משנת 1998 ועד 2006, שתחילתו בסמוך למועד אישור הסכם הגירושין שבו חיוב המזונות.

לאור כל האמור, אין מקום לקבל את בקשת היחיד להחלת סעיף 175(ב)(2) לחוק חדלות פירעון על חוב המזונות ולמג"ק ואני דוחה אותה.