עיסוק ברעלים לפי חוק החומרים המסוכנים

כתב האישום והשתלשלות ההליך נגד הנאשמת 1, חברה בע"מ ונגד מי שהיה על פי הטענה, מנהלה, בתקופה הרלוואנטית לכתב האישום, הוגש בשנת 2017 כתב אישום המייחס להם עבירות של עיסוק ברעלים, ללא היתר, בשבע עשרה הזדמנויות, בנגוד לסעיפים 3 ו- 15 (ב)(1) לחוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק") ביחד עם תקנות החומרים המסוכנים סיווג ופטור התשנ"ו-1996 (להלן: "התקנות").

...

סוף דבר המבקשת עותרת לשלם לה פיצוי בסך של 49,140 ₪, על פי חשבוניות וחשבונות עסקה שצורפו לבקשה.

בהתאם להחלטתי, לפיה על המאשימה לשלם לנאשמת את הוצאות הגנתה ועל פי התוספת לתקנות, תשלם המשיבה למבקשת סך של 11,238 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

כללי ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב, וזאת לאחר שהורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירות הבאות: ניהול עסק להדברת מזיקים שלא כדין, עבירות לפי תקנות 4 ו-5 לתקנות רשוי עסקים (הדברת מזיקים) התשל"ה-1975 (להלן – תקנות רשוי עסקים) ולפי סעיפים 14 ו-10 לחוק רשוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק רשוי עסקים); פירסום מודעות בדבר מזיקים העשויות להטעות, עבירה לפי תקנה 49 לתקנות רשוי עסקים ולפי סעיפים 14 ו-10 לחוק רשוי עסקים; ניהול עסק טעון רשוי ללא רישיון עסק כדין, עבירות לפי סעיפים 14, 1 ו-4 לחוק רשוי עסקים בצרוף פריט 3.3 בצו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי) תשנ"ה-1995 [כנוסחם במועדים הרלוואנטיים לכתב האישום ושלא השתנו גם בנוסחם החדש בצו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי) תשע"ג-2013]; עיסוק ברעלים ללא היתר רעלים כדין – עבירות לפי סעיפים 3 ו-15 (ב)(1) לחוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג-1993 (להלן – חוק חומרים מסוכנים) ותקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור) התשנ"ו-1996 (להלן – תקנות חומרים מסוכנים); שימוש אסור בקוטל מזיקים, עבירות לפי תקנה 16 לתקנות רשוי עסקים (הדברת מזיקים), התשל"ה – 1975 ולפי סעיפים 14 ו-10 לחוק רשוי עסקים.

משכך הם פני הדברים, אינני רואה להדרש למחלוקת המשפטית שנתגלעה בין הצדדים בהקשר זה, שכן כפי שהבהרתי, היה מקום להטיל על המשיב עונש מותנה היה ויעבור בעתיד עבירות לפי חוק חומרים מסוכנים ותקנות חומרים מסוכנים, והיה נתיב משפטי סלול לעשות כן. גם ביחס להקף צו השל"צ, סבורני כי לא היה מקום לסטות מהמלצת שרות המבחן, בודאי על רקע נסיבותיו החמורות של המקרה ועברו הפלילי של המשיב, ועל כן אני מעמיד את צו השל"צ בהקף של 200 שעות.

...

משכך הם פני הדברים, אינני רואה להידרש למחלוקת המשפטית שנתגלעה בין הצדדים בהקשר זה, שכן כפי שהבהרתי, היה מקום להטיל על המשיב עונש מותנה היה ויעבור בעתיד עבירות לפי חוק חומרים מסוכנים ותקנות חומרים מסוכנים, והיה נתיב משפטי סלול לעשות כן. גם ביחס להיקף צו השל"צ, סבורני כי לא היה מקום לסטות מהמלצת שרות המבחן, בוודאי על רקע נסיבותיו החמורות של המקרה ועברו הפלילי של המשיב, ועל כן אני מעמיד את צו השל"צ בהיקף של 200 שעות.

בהתייחס לצו הסגירה, ובהינתן העובדה כי מדובר במשיב רצידיביסט, סבורני כי ראוי לנקוט בלשון רחבה יותר על-מנת למנוע מהמשיב חזרה לתחום בו הוא נוהג לבצע עבירות המסכנות את הציבור, באופן שהאיסור ינוסח באופן שייאסר על המשיב להמשיך ולעסוק בכל צורה שהיא בהדברה של מזיקים.

סוף דבר, הערעור מתקבל ורכיבי הענישה יהיו כדלקמן: (א) קנס בסך 10,000 ₪ אשר ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים החל מיום 1.8.18 ועד לסיום התשלומים או 5 חודשי מאסר תמורתו.

לנאשמים 3 ו-5 יוחסה גם עבירה של הפרת נושא משרה בתאגיד - עבירה על סעיף 16ב לחוק החומרים המסוכנים: " 3(א) לא יעסוק אדם ברעלים אלא אם כן יש בידו היתר רעלים מאת הממונה; הוראה זו לא תחול על רוקח מורשה העוסק ברעלים רפואיים לצרכי רפואה בבית מרקחת או בעסק שעיקר עסוקו סמי מרפא או רעלים רפואיים, או על עסק המוכר תכשירים בלא מירשם, כהגדרתם בפקודת הרוקחים, אף אם המכירה נעשית שלא בבית מרקחת.

חוק רשוי עסקים מטיל את הנטל להוכיח קיומו של היתר רעלים - על הטוען לקיומו, וכקבוע בסעיף 30 לחוק הנ"ל: "הטוען שבידיו רישיון, היתר זמני או היתר מזורז לפי חוק זה – עליו הראיה". בחוק החומרים המסוכנים אין הוראה מקבילה, אך בדרך ההקש ניתן ללמוד, שמי שטוען שיש בידיו היתר עליו להוכיח זאת.

...

בנוגע לנאשמת 5 – לא הוכחו העבירות המיוחסות לה. סוף דבר עלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש את העובדות הבאות בכתב האישום: "הרקע הכללי" – סעיפים 1-11 – הנאשמים לא כפרו בהם, למעט מספר הסתייגויות - הכרעתי בנוגע לסעיפים 19 ואילך מתייחסת גם לאותן הסתייגויות.

סעיף 26 – "בסיור שנערך במפעל ביום 23.09.09 נמצא כי פינוי השפכים והבוצה מבריכת האידוי לא הושלם, זאת, בחלוף למעלה מחודש מהמועד האחרון שקבע בית המשפט לפינויה" – עובדה זו מהווה, בין היתר, הפרה לצו פינוי הרעלים, שהוצא כנגד הנאשמים 1 ו- 3; בנוגע לנאשמת 5 – כפי שפירטתי לעיל, הגעתי למסקנה שאינה אחראית לעניין פינוי בריכת האידוי במועד שהוסכם ע"י הנאשמים 1 ו- 3 בבית המשפט.

בהתייחס לעובדות הנ"ל בלבד – עלה בידי המאשימה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשמים 1 ו- 3 ביצעו את העבירות שיפורטו להלן, ולא עלה בידי הנאשמים להוכיח, כי העבירות בוצעו שלא בידיעתם וכי הם עשו כל שנדרש ונקטו בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות – להלן פירוט העבירות שבביצוען הנני מרשיע את הנאשמים: נאשמת 1 ניהול עסק ללא רישיון – עבירה על סעיפים 14 ו- 4 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים", וסעיף 1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג-2013 (להלן: "צו רישוי עסקים").

העובדות הנאשמים, ב.ו מטל בע"מ (להלן: הנאשמת 1, או החברה), ו-ויליאם ביזוי (להלן: הנאשם 2, או ביזוי) הורשעו על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן, בעבירות של עיסוק ברעלים ללא היתר רעלים כדין, לפי סעיפים 3 ו-15 (ב) (1) לחוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג – 1993 (להלן: חוק החומרים המסוכנים), ותקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור), התשנ"ו – 1996.

במסגרת בג"ץ 4409/98‏ ד.ש. שמנים וכימיקלים בע"מ נ' מנהל מחוז חיפה במשרד לאיכות הסביבה והממונה לפי חוק החומרים המסוכנים (28.10.1998) קבע בית המשפט העליון כך: "חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג -1993, מאזן בין הצורך להגן על בריאות הציבור לבין אינטרס הציבור לעשות שימוש בחומרים מסוכנים. הוא מרשה אמנם שימוש בחומרים מסוכנים, אך מתנה אותו בקבלת היתר מן הרשות המוסמכת, שלה ניתן שיקול-דעת רחב, הן לגבי סוג החומרים והן לגבי דרכי השמוש בהם". הנאשמים ביצעו רכישות חוזרות ונישנות של רעלים בכמויות ובריכוזים הדורשים היתר רעלים, מבלי שהחזיקו בהיתר, וזאת במשך כ- 18 חודשים, בשנים 2012- 2014.

...

לאור האמור לעיל, נוכח מתחם הענישה שנקבע בעניין דיאלום והתאמתו למקרה כאן, וכן נוכח העובדה כי המדובר ברכישות חוזרות, ובכמויות וריכוזים שאינם נמוכים באופן יחסי לפטור מהיתר רעלים, תוך שבגדר הנסיבות לעצם קביעת המתחם אני לוקח בחשבון גם את תקופת הקורונה שהכבידה על הנאשמים, אני קובע כי מתחם העונש ההולם ביחס לנאשמת 1 נע בין קנס בגובה 30,000 ₪ ועד 100,000 ₪, וביחס לנאשם 2, נע מתחם הקנס בין 7,000 ₪ ועד 30,000 ₪.

אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמת 1 את העונשים הבאים: קנס בסך 30,000 ₪ שישולם תוך 90 ימים; הקנס יועבר לקרן לשמירה על ניקיון.

אני גוזר על הנאשם 2 את העונשים הבאים: קנס בסך 7,000 ₪ שישולם תוך 90 ימים מהיום; הקנס יועבר לקרן לשמירה על ניקיון.

]השופטת ג' כנפי-שטייניץ: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרת, היתאחדות התעשיינים בישראל, למתן צו על תנאי המורה על ביטול שינויים שנערכו על-ידי המשיב 1, המשרד להגנת הסביבה, בהליך הגשת בקשה להיתר רעלים לפי חוק החמרים המסוכנים, התשנ"ג-1993 (להלן: החוק).

לטענת העותרת, לשינוי נוסח הבקשה להיתר השלכות מרחיקות לכת על חופש העיסוק והזכות לקניין של העוסקים בתחום, שכן לפי הנוסח החדש נדרשים עוסקים לקבל מראש היתר עבור כמות שנתית מיצטברת של רעלים, בנוסף לתנאי הקיים בדבר כמות מרבית מבוקשת להחזקה (בכל זמן נתון), ובאופן זה הם נדרשים להיתר להקף פעילותם השנתי.

...

לטענת העותרת, המסקנה המתבקשת מן האמור היא, שהתיקון שנערך בבקשה להיתר עולה כדי "הסדר ראשוני" אותו היה על המשיבים להסדיר בחקיקה ראשית.

המשיבים, בתגובתם המקדמית לעתירה סבורים, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

כן נטען, כי אף אם לבית המשפט לעניינים מינהליים קנויה סמכות מקבילה לדון בעתירה, הרי שעל רקע חשיבותה העקרונית והשלכותיה הרוחביות על כלל העוסקים בחומרים מסוכנים, מן הראוי שזו תתברר לפני בית משפט זה. לאחר עיון בעתירה, בבקשת המשיבים לסילוק העתירה על הסף ובתשובת העותרת, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מינהליים.

העתירה נדחית אפוא על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, וממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים.