עימות בין נושים על ערבון שהופקד במזומן

בפני רוב המלווים הציג המשיב מצג שוא לפיו בכוונתו להשקיע את הכספים בעיסקאות נדל"ן, תוך שהוא מנצל את מעמדו ואת תפקידו הצבורי על מנת לשכנעם לבטוח בו. המשיב הבטיח כי יחזיר את הכספים בתאריכים נקובים, בתוספת ריבית ובמקרים מסוימים אף בתוספת ריווחי העיסקאות, זאת למרות שידע כי לא יוכל לעשות כן. כערבון הפקיד המשיב בידי המלווים שיקים דחויים מחשבונות הבנק שלו ואף זאת ביודעו שלא יהיה להם כסוי.

עוד נטען בכתב האישום כי במהלך התקופה האמורה ביצע המשיב פעולות בכספים במטרה להסוות את מקורם, את מיקומם ואת תנועתם, ובהן רכישת דולרים אצל חלפנים תמורת שקלים וכן ניכיון שיקים אצל חלפנים בתמורה לכסף מזומן.

בנסיבות אלה ובהנתן כתב האישום החמור התלוי ועומד נגדו העלול להוביל להרשעתו ולשלילת חירותו לפרק זמן ממושך, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לאיין את החשש מפני הימלטותו בערובה כספית סבירה וזאת אף מבלי להביא בחשבון את ניסיונו להסתתר מפני נושיו טרם מעצרו.

...

כבית המשפט המחוזי אף אני סבורה שלא עלה בידי המשיב להצביע על כרסום ממשי בחומר הראיות המצדיק עיון מחדש בשאלת מעצרו.

הערר בעניין דחיית הבקשה לעיון חוזר נדחה, אפוא.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, כמבוקש, החל מיום 10.1.2007 או עד למתן פסק הדין בת"פ 1046/06 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם.

לבסוף, נקבע, כי עם חתימת ההסכם, תפקיד החברה בידי הנתבעת ערבון בסך של 15,000 ₪, אשר יושב לידי החברה, עם פרעון ההמחאה האחרונה.

הנתבעת אישרה גם, כי סנדוקה הציע להפקיד אצלה פקדון (חרף העובדה שדובר בכפייה) "כדי שיהיה לי שקט" (עמ' 3, ש' 21-22).

סנדוקה מצידו הכחיש בפניה את ביטול ההעברה וטען כי התובע לא סיפק לו חשבוניות כנגד תשלום במזומן.

הנתבעת התעמתה עם סנדוקה וזה אמר לה כי אין מה לדאוג מהתובע, אשר קיבל שיקים ריקים ומילא אותם.

כאמור, הנתבעת עצמה אישרה בסיכומיה, כי לא עלה בידה להוכיח את גירסתה לעניין זה. בנסיבות אלה, אכן מתעוררת תמיהה, מדוע תימסור הנתבעת שיקים אישיים משל עצמה לצורך כסוי חובות החברה, אך משלא הוכח כי מדובר בכפייה, לא ניתן לקבוע כי אכן כך הוא, ויתכנו גם הסברים נוספים לעניין זה (דוגמאת ההסבר שנטען על ידי התובע, שלפיה הנתבעת ביקשה, במידה מסוימת של שלומיאליות, לסייע לחברה להיתחמק מנושיה).

...

סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע, סך של 50,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת השיקים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך של 1,260 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך של 8,775 ₪.

מן הסעיף עולה כי כאשר מדובר בחברה בערבון מוגבל – הפקדת הערובה היא הכלל, ולא החריג, וזו לשון הסעיף: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". השיקול המרכזי שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות הנו שיקול כלכלי.

אמנם אין בכך כדי לקבוע ביחס לנזילות נכסים אלה ואף לא כדי לקבוע האם קיימים נושים אחרים.

ההיתחייבות ניתנת להחלפה גם בהפקדה במזומן, ככל שהתובע או רעיית התובע, שכלל אינה בעלת דין – לא יחתמו על התחייבות כאמור.

...

מן הכלל אל הפרט תוך שנתתי את דעתי לאיזון הראוי בין הצדדים, מצאתי להיעתר לבקשת התובעים באופן בו תינתן התחייבות אישית של יחידים - של התובע 2 ושל רעייתו המחזיקה במניות התובעת וזאת להבטחת תשלום ההוצאות שייפסקו ככל שייפסקו כנגד הנתבעים 1 ו-2.

מכאן שקיומו של תובע אשר איתנותו הפיננסית הוכחה וניתן יהיה להיפרע ממנו מהווה טעם מיוחד המצדיק חריגה מהכלל ונימוק המצדיק להיעתר לבקשה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה לתובעים להמציא התחייבות עצמית של התובע ושל רעייתו במסגרת שטר חוב בו יפורטו ההתחייבויות הבאות, במדוייק: (1) התחייבות לשאת בהוצאות הנתבעים עד לסך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/7/20 ועד מועד התשלום בפועל.

מן הסעיף עולה כי כאשר מדובר בחברה בערבון מוגבל – הפקדת הערובה היא הכלל, ולא החריג, וזו לשון הסעיף: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". השיקול המרכזי שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות הנו שיקול כלכלי.

אמנם אין בכך כדי לקבוע ביחס לנזילות נכסים אלה ואף לא כדי לקבוע האם קיימים נושים אחרים.

ההיתחייבות ניתנת להחלפה גם בהפקדה במזומן, ככל שהתובע או רעיית התובע, שכלל אינה בעלת דין – לא יחתמו על התחייבות כאמור.

...

מן הכלל אל הפרט תוך שנתתי את דעתי לאיזון הראוי בין הצדדים, מצאתי להיעתר לבקשת התובעים באופן בו תינתן התחייבות אישית של יחידים - של התובע 2 ושל רעייתו המחזיקה במניות התובעת וזאת להבטחת תשלום ההוצאות שייפסקו ככל שייפסקו כנגד הנתבעים 1 ו-2.

מכאן שקיומו של תובע אשר איתנותו הפיננסית הוכחה וניתן יהיה להיפרע ממנו מהווה טעם מיוחד המצדיק חריגה מהכלל ונימוק המצדיק להיעתר לבקשה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה לתובעים להמציא התחייבות עצמית של התובע ושל רעייתו במסגרת שטר חוב בו יפורטו ההתחייבויות הבאות, במדוייק: התחייבות לשאת בהוצאות הנתבעים עד לסך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/7/20 ועד מועד התשלום בפועל.

דיון והכרעה- כאשר התובע הנו אדם פרטי, חלה בעיניינו תקנה 519 לתקסד"א, הקובעת כי : "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע". כאשר המדובר בערכאה ראשונה, נקבע בפסיקה הכלל לפיו בית המשפט לא יורה על הפקדת ערבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים בלבד.

עם זאת, אין די בהתקיים תנאי זה, כדי להורות על הפקדת ערובה ובכך לנעול את שערי בית המשפט בפני המשיב, אלא שבחינת סכויי התביעה מלמדת אף היא כי יש להורות כן- מפאת חשיבות הדבר, אצטט במקצת מן המעשים המיוחסים למבקש ואשר עומדים בבסיס עילת התביעה כנגדו- "הנתבעים 1,2 ו-5 נהגו בערמה ובחוסר תום לב, עת החליטו להעמיד בפרונט של החברה את התובע, כך שכל הנושים של החברה יפעלו כנגד החברה וכנגד התובע, ושיחררו את הלחץ מהנתבעים 1 ו-2 שהיו שקועים, גם כך, בחובות" .

במקרה שלפני, לאחר ששקלתי את השיקולים כנ"ל הנני קובעת כי התובע יפקיד ערובה בגובה 10,000 ₪, שמהווים 2% מסכום התביעה להבטחת הוצאות המשפט של המבקש, במזומן או ערבות בנקאית בסכום זהה.

...

כן, לשיטתו, בחינת סיכויי התביעה מובילה אף היא למסקנה כי אין להורות על הפקדת ערובה, שכן אלה גבוהים, בהיות התביעה מגובה באסמכתאות.

ברע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר (פורסם בנבו) עמד בית המשפט העליון על כך שיש להורות על הפקדת ערובה במקרים בהם נראה כי סיכויי התביעה קלושים: "תכליתה של ההוראה המסמיכה את בית המשפט להטיל ערובה הינה מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים (ראו למשל, ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846, 850; רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (לא פורסם)). עם זאת, לאור חשיבותה הרבה של זכות הגישה לערכאות שיפוטיות, הכלל הוא כי אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (לא פורסם))." ומן הכלל אל הפרט- במקרה דנן, בחינת שני הקריטריונים כאמור- מצבו הכלכלי של התובע וכן סיכויי הצלחת התביעה- מביאה למסקנה כי נסיבות המקרה דנן, מחייבות הוראה בדבר הפקדת ערובה .

במקרה שלפני, לאחר ששקלתי את השיקולים כנ"ל הנני קובעת כי התובע יפקיד ערובה בגובה 10,000 ₪, שמהווים 2% מסכום התביעה להבטחת הוצאות המשפט של המבקש, במזומן או ערבות בנקאית בסכום זהה.