התובע טוען כי מתקיימת עילת פינוי דייר מוגן בשל נטישת הנכס, שכן הדירה אינה משמשת את הנתבעת למגורים, ואף אינה משמשת את הנתבעת למטרות מסחריות.
הראציונאל ליצירתה של עילה זו הוסבר על ידי הנשיא שמגר בע"א 977/91 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה, ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"ד מו(5) 758 (1992) (להלן: "עניין נוסייבה"): "עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הראציונאל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. ראציונל זה מחייב, כי לא תנתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג, או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק" (סעיף 6 לפסק הדין).
...
טענות הצדדים:
לטענת התובע:
קיימת עילת פינוי, הואיל ומבדיקה שערך הגיע למסקנה כי הדירה נטושה, מוזנחת והורסה, וריקה מכל אדם וחפץ בעל ערך כלשהו.
"
סעיף 137 לחוק הגנת הדייר קובע מסלול אחד ויחיד לפינוי דייר מוגן מהנכס והוא: פסק דין של ביהמ"ש. "137. על אף האמור בכל דבר חקיקה עותמאני, לא יבוצע פינוי של מושכר אלא על פי פסק דין של בית משפט".
גם אם התובע סבר באמת ובתמים, כי עומדת לו זכות הפינוי, הרי שבתפיסת החזקה בנכס, הוא נהג בניגוד לדין הקובע מפורשות, כי אין לפנות דייר מוגן, אלא ע"י פס"ד. הפעולה הנכונה שהיה צריכים המבקש לעשות, אפילו אם היה משוכנע שהדיירת המוגנת נטשה את הנכס, אפילו אם צדק בטענותיו, כי הנתבעת לא שילמה במשך שנים את התשלומים החודשיים של שכר הדירה בנכס, הייתה אותה פעולה שעשו בסופו של דבר, דהיינו הגשת תובענה, בה עתר בעיקר לסעד הפינוי, ואם ביהמ"ש היה מוצא או אם ימצא, כי יש להעניק סעד כזה, יהיו התובע זכאי לפעול למימושו של פס"ד כזה, וגם אז צריך הדבר להיעשות בדרך החוק ולא בעשיית דין עצמי.
סוף דבר:
ניתן פסק דין לפינוי הנתבעת מהמקרקעין נשוא ההליך, נכס מקרקעין המוגדר כדירה ברח' סירקין 27, חיפה הידועה כתת חלקה 25/25 גוש 12474.
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע דמי שכירות לשנים 2007-2013 בסך של 8,851 ש"ח.
אני דוחה את דרישת התובע לפצות בגין עלות השבת מצב הנכס לקדמותו.
