עילת עשיית עושר שלא במשפט לפי הסכם הלוואה שלא הוחזרה

בתצהירו כתב מדואל (סעיף 14): "אלכס הסביר לי כי יש עוד הרבה קבלני משנה כמוני שנפגעו מהחברה והוא אמר לי שיש כספים של החברות שנמצאים אצל המפרק וכי הנושא מתברר בבית המשפט, ושהוא ידאג שאני אקבל את הכספים לאחר שאסיים את העבודות". בעדותו הרחיב את היריעה וסיפר כי אף פגש באתר את מר אברהם קוזניצקי המנוח, בעליה של חב' מנרב, הלה סיפר לו שאור ואושר עתידה לקבל הלוואה, כפי הנראה מאת מנרב, אשר בעזרתה תוכל לשלם למדואל את המגיע לו. ואכן מדואל צירף לתצהירו טיוטת הסכם הלוואה בלתי חתומה, בין מנרב לבין קבוצת אור ואושר (חב' עזרא ששון חברה לבניין בע"מ).

משכך, גם אם ייקבע כי לא נכרת חוזה בין מדואל למנרב על דבר פירעון השיק שחולל, יש לחייב את מנרב לשלם את תמורת העבודה, מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

גם בעיניין עילת עשיית עושר ולא במשפט, נדחתה טענת קבלן משנה כנגד מזמין העבודה, בהיעדר זיקה ישירה ביניהם (ר' ע"א 3470/96 יעקב פריצקר ושות', חברה לבניין חיפה בע"מ נ' עופר, שירותי שאיבת בטון בע"מ (1998); דנ"א 3731/98 עופר שירותי שאיבת בטון בע"מ נ' יעקב פריצקר ושות', חברה לבנין חיפה בע"מ (1998); ע"א 3234/14 ‏אם דבליו היי טק פרוג'קטס ישראל בע"מ נ' י.ל גג הנגב בע"מ (2015)).

דרישה זו איננה עולה לכאורה בקנה אחד עם הוראות ההסכם לפיהן הסכום הפאושלי "כולל הכנסת טוף וחמרה לגינות". מדואל טען כי על פי התוכניות נידרש להכניס לאדניות טוף בעומק של 20 ס"מ בלבד, אך בפועל נידרש לפזר כמויות כפולות ומכופלות עד כדי עומק של 110 ס"מ. מנגד, דף התוכנית הבודד שצורף לחוות דעת זיו מטעם מנרב (חתך ערוגה על גבי גג בטון) מלמד כי מדובר בעומק "משתנה, מינימום 20 ס"מ". בעת שחתם מדואל על ההסכם, האדניות כבר היו בנויות וניתן היה לראות את עומקן, ובהיתחשב בכך שמדובר בהסכם פאושלי, עליו היה לבדוק ולהעריך מהן כמויות הטוף שיידרשו לצורך מילוי האדניות.

לו תיתקבל עמדת מדואל כי הוא זכאי לפצוי נפרד בגין התארכות העבודה, משמעות הדברים תהא כי יש להשיב את המצב לקדמותו, היינו להעמידו במקומו לולא נידרש להאריך את משך תקופת העבודה.

...

נזכיר כי בסמוך לאחר הגשת התביעה העיקרית, שילמה מנרב למדואל את יתרת הסכום האמור בסך 87,310 ₪, כסכום שאינו שנוי במחלוקת, כך שבסיכומו של דבר שילמה מנרב למדואל בגין העבודות שבצע סך של 433,200 ₪ בתוספת מע"מ. גבולות המחלוקת במסגרת התביעה העיקרית הגיש מדואל חשבון סופי מעודכן ובו הוסיף מספר עניינים (ת/ג), כך שהמחלוקת הכספית בין הצדדים מתמקדת כיום בנושאים ובסכומים הבאים: הסיכום הפאושלי – מדואל טוען כי הוא זכאי למלוא הסכום בסך 310,000 ₪, בניכוי סך של כ-7,000 ₪ בגין עבודה שלא ביצע בחזית בניין E בהיקף של כ-65 מ"ר. מנרב טענה מנגד, כי יש לנכות מהסכום הפאושלי סך של 27,650 ₪ בגין יתרת העבודות שלא בוצעו.

משמעות הדברים היא כי על אף שבסיכומו של דבר מצאתי כי דין תביעתו של מדואל להתקבל באופן חלקי, סוף סוף אין לכחד כי לו עצמו תרומה של ממש לסרבול היכולת לברר את הדברים לאשורם.

סוף דבר סיכום כלל הפרקים דלעיל מביאנו לחשבון הסופי הבא: תמורה לפי הסיכום הפאושלי 310,000 הפחתה בין עבודה שלא בוצעה בחזית בניין E (8,000)- תמורה בגין עבודות נוספות 183,000 סה"כ תמורה המגיעה למדואל 485,000 שולם במסגרת החשבונות החלקיים (345,890)- שולם לאחר הגשת התביעה כסכום שאינו שנוי במחלוקת (87,310)- יתרת החוב של מנרב לטובת מדואל: 51,800 ₪.

לנוכח כל האמור, תשלם מנרב למדואל סך של 51,800 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ואילך.

התביעה נגד מתי התובעים טענו בכתב התביעה כי עניינה של תביעה זו בחובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני החוזים, קביעה כי הסכמים בטלים מחמת היותם בלתי כשרים בשל זיוף חתימות ו/או בבטול מחמת הטעייה וחובת ההשבה- הסכמי הלוואות אשר נחתמו בין מתי לתובעים (להלן : "הסכמי ההלוואות"), אשר בגינם התחייבו מתי ואביו המנוח מר משה פיכמן ז"ל (להלן: "משה"), להחזיר לתובעים סך כולל של 280,000 דולר וריביות.

לא שוכנעתי כי המשיבים הפרו את התחייבויותיהם על-פי ההסכם, וגם אינני סבור שההסכם מחייב שהחזרת ההלוואות תיעשה רק על דרך של מכירת מגרשים בידי החברה.

לו היו עושים כן, היו הם זכאים להשבת כספי ההלוואה בלא קשר לפרשנותו הנכונה של ההסכם.

עוד טענה כי משגם עילת "עשיית עושר ולא במשפט" נופלת מאליה על פי כתב התביעה על נספחיו, אזי יש לדחות את התביעה על הסף.

...

מכאן ששני מותבים של ביהמ"ש המחוזי, בכובעים שונים, הגיעו לאותה מסקנה בעניין מועד רכישת שטר המשכנתא.

ביהמ"ש קובע כי הניסיון לעכב שמיעת התביעה נועד כדי לגרום לכך שלפני בימ"ש זה יהיה פסק הדין של ביהמ"ש של הפש"ר. בסופו של דבר, פסק הדין שם פעל לחובתם.

סוף דבר ביהמ"ש מקבל את התביעה כנגד מתי, ומחייב את מתי לשלם לתובעים את הסך של 1,555,200 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

לפני תביעה כספית שעילתה "חוזית, נזיקית, עשיית עושר ולא במשפט" בסך 121,596 ₪, אשר הוגשה בסדר דין מקוצר.

במכתב הכוונות מיום 20.12.2018 דרש הנתבע, לצורך סילוק ההלוואה והערת האזהרה, כי יופקד לחשבונו סך של 205,000 ₪ בלבד, וב-2 מכתבי הכוונות האחרים מיום 5.2.2019 ומיום 17.2.2018 דרש הנתבע כי יופקד סך של 245,000 ₪ בלבד, זאת למרות שהסכום הנידרש בשלושת המכתבים לא שולם כלל לתובעת ולמרות הוראות ההסכם לפיהם ההלוואה לא תישא ריבית ותוחזר עד ליום 26.1.2019.

...

לאור המצב הכלכלי הקשה שהייתה התובעת ובתה, בסופו של דבר, בהעברה כספית שקיבל הנתבע באמצעות חברת קוואליטי, ממנה לוותה התובעת כסף, הועברו לחשבונו של הפרטי של הנתבע סך של 245,000 ₪.

כדי לבסס סעד של ביטול הסכם עפ"י סעיף זה, יש להוכיח את עילת ההטעיה על כל יסודותיה, לרבות קשר סיבתי סובייקטיבי בין ההטעיה לטעות, ובין הטעות להתקשרות בהסכם (ע"א 8222/19 פרץ נ' קוואלטי קרדיט פאנד, בפסקה 19).

המסלול השני הוא סעיף 9 לחוק, הקובע כי: "ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6, או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכול במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין". להבדיל מהסעד הניתן לפי סעיף 15 לחוק החוזים, שנתון לשיקול דעתו של הצד שהוטעה, הסעד הניתן מכח סעיף 9 הוא תולדה של שיקול דעתו של בית המשפט (ע"א 9044/04 מיסטר מאני נ' צוניאשוילי, בפסקה 25).

וההלוואה, שניתנה כאמור ע"י הנתבעת 3 לגארדה נכסים, לא הוחזרה ע"י גארדה לנתבעת 3, אלא נזקפה לטובת רכישת מניות ע"י הנתבעת 2 בגארדה (פרו' II, עמ' 29, ש' 26-20, וכן ראה ת27).

התובע (לאחר מימוש הבית, או פירעון החוב על ידו) יהיה זכאי, מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, להפרע מן החברה, וגם מן הערבים כלפי החברה (וקלס הוא אחד הערבים) (ע"א 5525/10 גני הררי נ' מערבי, בפסקה 37).

הסעד הבא נוגע לעיסקה נוספת שנעשתה בין התובע לבין הנתבעת 3, שבמסגרתה התובע הלווה לנתבעת 3 סכום של 300,000 ש"ח, לפי הסכם מיום 29/8/17 (להלן – "ההסכם השלישי").

...

התביעה לביטול המשכנתא כשלה בסופו של דבר, ובתביעה הכספית פסקתי לתובעים את מלוא נזקם, שייגרם להם עם המימוש (או עם תשלום החוב על ידם לנתבעת 1).

סיכום אני דוחה את התביעה בתיק 42461-03-19, היינו, התביעה להצהיר על בטלות המשכנתא או להורות על ביטולה, ומחיקתה מפנקסי המקרקעין.

התובע יישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הנתבעת 1 בסך כולל של 30,000 ש"ח. אני מקבל את התביעה בתיק 45917-06-19, היינו התביעה הכספית, ומחייב את הנתבעים לשלם כלהלן: הנתבעים 2, 3, 4, 5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 1,524,721 ש"ח. חיובם זה של הנתבעים ייכנס לתוקפו עם מכירת הבית, או, לחלופין, אם יגיע התובע להסדר עם הנתבעת 1 לסילוק החוב, כי אז חיובם של הנתבעים לשלם לתובע יהיה בהתאמה לתנאי ההסדר (סכומים ומועדי תשלומים).

6.7.2 כאמור לעיל תביעתה של מרים לפירוק השתוף בדירה וחלוקת התמורה כפופה תחילה לקיום ההיתחייבות כלפי מישפחת אלון עפ"י הסכם ההלוואה וזאת גם מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

הקניינית דהיינו העילה מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, מבוסס אף הוא על יסוד עשיית עושר ולא במשפט.

לא בכדי בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979- נקבע כי בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה בית המשפט "... נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי

...

9.2.4 התביעה הינה של הוריו של אלון כנגד אלון ומרים כששוכנעתי מהעדויות, הודעת הווטסאפ והחזר הסך של 2,000 ₪ שהסכום ניתן כהלוואה כשעל 16 ₪ אלון ומרים להשיב להורי אלון סך של 48,000 ₪ בחלקים שווים, 24,000 כל אחד.

10.6 בנסיבות דנא אני קובעת שהמשמורת הקבועה על הקטינות תהא למרים, כשעל הצדדים לעשות כל מאמץ לחידוש הקשר עם אלון כשלצורך כך ניתנות לפקידת הסעד סמכויות לפי סעיף 19 ו- 68 לחוק.

11.3.2 בנסיבות דנא, לאור הדברים שצוינו לעיל, לא שוכנעתי ששיעור השתכרותה בפועל של מרים עומד על 6,000 ₪ נטו ואני מעמידה את כושר השתכרותה על 10,000 ₪ נטו לפחות.