בגין מעשים אלה מואשם המשיב בעבירות של קשירת קשר לבצוע הונאה בניירות ערך; קשירת קשר לבצוע הונאה באמצעים אלקטרוניים; ביצוע הונאה באמצעות ניירות ערך; ביצוע הונאה באמצעים אלקטרוניים; קשירת קשר לבצוע הונאה באמצעות מסמכים מזהים; גניבת זהות בנסיבות מחמירות; וקשירת קשר להלבין הון.
העילה השנייה היא המסוכנות של המשיב לשלום הציבור ולרכושו, כפי שהיא נלמדת מהתחכום והשיטתיות בהם בוצעו העבירות על ידו, והחשש שאם ישוחרר מהמעצר יוכל להוסיף ולבצע מכל מקום עבירות מירמה דומות, המצריכות אך נגישות לאמצעי תיקשורת אלקטרוניים (טלפון, אינטרנט וכו'), בלא שקיימת יכולת טכנולוגית לחסום אמצעים אלה משימוש עברייני.
לא זו בלבד שטעמים נכבדים שכאלה לא נימצאו במקרה הנידון, אלא שאל התסקיר השלילי ויתר הנסיבות המגבשות את החשש להמלטות המשיב מן הדין, מתווספת המסוכנות לציבור הגלומה בעבירות המירמה המיוחסות לו; היכולת לבצע עבירות אלו גם ממקום מעצר הבית באמצעות תיקשורת אלקטרונית; וחובתה של מדינת ישראל לכבד את הסכם ההסגרה שכרתה עם ארצות הברית ולהבטיח את ביצוע ההסגרה מקום בו היא נופלת לגדרי האמנה.
...
על כך נאמר בבש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל (30.1.09), תוך כדי הצגת ההתפתחות החקיקתית הנזכרת בקשר לזכות לחירות אישית:
"בכל זאת, אין זהות מלאה במסגרת השיקולים והאיזונים בין דין המעצר הפלילי הרגיל לדין המעצר לצורך הסגרה.. קיים שוני מהותי בין הליך פלילי רגיל לבין הליך הסגרה במובן המשקל שיש לתת לעילת המעצר המנויה בסעיף 21 לחוק המעצרים, שעניינה חשש להתחמקות מהליכי שפיטה של נאשם או מבוקש הסגרה בענייננו. שוני דומה, אם כי בחשיבות פחותה, עשוי להתקיים גם בהקשר לעילת מעצר שעניינה שיבוש הליכי משפט. במסגרת הליכי הסגרה, ניתן משקל מיוחד לחשש להימלטות המבוקש מן הדין בשל אופיים המיוחד של הליכים אלה, הטומנים בחובם חשש מובנה וטבעי להתחמקות המבוקש מן הדין. בבקשות הסגרה מדובר על-פי רוב במבוקש הסגרה שכבר נמלט מאימת הדין מהמדינה המבקשת, שבה לכאורה בוצעה העבירה, והוא מסרב להעמיד עצמו, מרצונו, לשיפוטה של אותה מדינה. החשש מפני בריחתו של המבוקש במהלך הליכי ההסגרה, הוא, על כן, מובנה בטיבו של ההליך, ומחייב זהירות מיוחדת. לכך נילווה היבט ייחודי נוסף שאינו מאפיין הליכי מעצר רגילים, הקשור באחריות המיוחדת החלה על ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה, לקיים את התחייבותה הבינלאומית מכוח האמנה להסגיר מבוקש בר-הסגרה, ולאפשר את הבאתו למשפט במדינה המבקשת... החשש המובנה מהימלטות המבוקש בהליכי הסגרה, בשילוב עם האחריות המיוחדת החלה על מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת לקיים הליכי הסגרה תקינים, מביאים לכך שבאיזון הכולל בין השיקולים השונים הנדרשים לצורך החלטת מעצר בהליך הסגרה ניתן משקל מיוחד להיבט זה במסגרת בחינת חלופת מעצר אפשרית ומתאימה... בית המשפט מכיר בזכותו של מבוקש הסגרה להתהלך חופשי,שעוצמתה בהקשר להליך הסגרה אינה פחותה מזו המוכרת בהקשר להליך פלילי רגיל, אלא שבצד הזכות לחופש, יינתן בשיקולי המעצר משקל למאפיינים הייחודיים של הליך ההסגרה, הכורכים סיכון מיוחד ומובנה להימלטות המבוקש, בצד אחריות מיוחדת של ישראל למימוש הליך ההסגרה במסגרת התחייבויותיה הבינלאומיות... המסקנה העולה מניתוח זה היא כי מסגרת השיקולים הרלבנטיים לענין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל..." (ההדגשות הוספו).
בבש"פ 7445/09 מדינת ישראל נ' עבאס (17.9.09) הציגה השופטת (כתוארה אז) נאור את הגישות השונות בפסיקת בית המשפט העליון לעניין אבטחה בשכר, והכריעה ביניהן באומרה:
"עמדתי שלי היא כעמדתו של השופט דנציגר. אף אני סבורה כי באפשרות של חלופת מעצר אשר רק מי שידו משגת יוכל לזכות בה – טמונה בעייתיות. הדבר פוגע בעקרון השוויון בין עצורים. בעייתיות נוספת באפשרות של חלופת מעצר בתשלום נובעת, לדידי, מקיומו של ניגוד עניינים מובנה בין העובדה שהמשמורנים נשכרו ומועסקים על ידי העצור או מי מטעמו ובין תפקידי הפיקוח המוטלים עליהם. על כן, להשקפתי, אין לאשר את חלופת המעצר שבית המשפט המחוזי אישר".
גישה דומה הביע השופט הנדל בבש"פ 4511/14 מדינת ישראל נ' דסוקי (3.7.14):
"לעמדתי, כאשר היכולת להשתחרר לחלופת מעצר תהא תלויה אך ביכולתו הכספית של העציר, כבמקרה בו הוא נדרש לשכור מפקחים –שיקול הפגיעה בשוויון בין עני לבין עשיר גובר. אין זה רצוי בעיניי כי אחד ייעצר ואחד ישוחרר רק בשל יכולתם הכלכלית. קושי נוסף עשוי להתעורר כאשר עצור ששוחרר לחלופה שכזו עומד תקופה מסוימת בתשלום עלותה, אך אינו יכול להמשיך בכך. בהעדר פתרון מקיף יותר לכלל הנאשמים העצורים, אינני סבור כי הקשר הישיר והברור בין יכולת כלכלית לבין שחרור עצורים הוא יאה. בכך מצטרף אני לעמדתו של השופט דנציגר, ששם את הדגש על ההיבט העקרוני של העניין".
ואם כך נקבע בבקשת מעצר במסגרת הליכים פליליים המתנהלים בתוך ישראל, לא כל שכן שכך יש לומר בבקשת מעצר במסגרת הליכי הסגרה, לנוכח השיקולים המיוחדים החלים במסגרת זאת כמפורט לעיל.
לאור כל האמור, הבקשה מתקבלת.
