עילות ביטול בוררות לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות

ואלו הן טענותיו של סרולביץ: כי הוסכם להעביר לבוררות רק את נושא דמי התיווך בסך 55,000$, ומשהסתבר לו כי מותב הבוררים מתכוון לידון בתביעות נוספות – מחה על כך בזמן אמת , עוד בשנת 2017 במכתבי בא-כוחו, ואף על פי כן ניתן פסק הבוררות בשנת 2020 - עילת ביטול לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – החוק); כי פסק הבוררות ניתן ע"י בורר שלא מונה כדין, מש"הבורר החליפי לא יכול להכריע כנגד צד לתיק ללא שניתנה לו ההזדמנות להשמיע טענותיו בפניו".

...

פחות מחודש אחר כך, ביום 03.12.2020, הוציא בית הדין, באותו הרכב הבוררים (הרב יצחק סגל יהודה רוזנטל ואברהם משה ברנהולץ) פסק בוררות שני, שבו החלק הנושא את הכותרת "העובדות" זהה לקודמו, אולם בחלק הנושא את הכותרת "פסק דין ביניים" שונה סכום החיוב ונקבע כי "בית הדין החליט כי הנתבע ישלם לתובע סך 650,000 $ ועוד 55,000 $... תשלומים אלה יש לשלם עד ר"ח שבט תשפ"א... בפסק דין ביניים שניתן לצדדים ביום שלישי כ"ג חשון תשפ"א, נפלה 'טעות סופר' בסכומים שחייב הנתבע לשלם לתובע, ובפסק דין זה תוקנה הטעות" (להלן- הפסק השני).

הכלל הוא כי "ברגע שהבורר חתם על הפסק הוא הפך להיות functus officio ותפקידו כבורר הסתיים" [סמדר אוטולנגי, בוררות: דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, עמ' 758 (2005)], או אז "אין הבורר רשאי עוד להוסיף על הפסק או לגרוע ממנו דבר גם אם הגיע למסקנה ששגה בפסק" (רע"א 8092/02 אלוני נ' תקווה), ו"אם יוסיף הבורר ויחליט בענייני הבוררות לאחר מתן הפסק - עשייתו עשייה שבהיעדר סמכות היא" (רע"א 6886/03 הדרן 2000 נ' מכבי נתניה).

בנסיבות אלו, הן נוכח אי ההתאמה להוראת סעיף 22 לחוק, הן נוכח הקושי העקרוני להבחין בין "טעות סופר" לבין תיקון מהותי בתוצאת חלק מההליך שנסב על תביעת ינקוביץ להשבת "דמי התיווך" ו"הסכום הנוסף", אין מנוס מן התוצאה לפיה בתיקון שנעשה בפסק הבוררות השני מיום 03.12.2020 חרגו הבוררים מסמכותם, ודינו אפוא בטלות.

מבלי להטיל חלילה דופי בבוררים הנכבדים, ומתוך החשש שאין די בחזקת מקצועיותם ויושרם כדי להיות פתוחים לשכנוע ושינוי, סבורני כי יש להורות כי החלק השני של הבוררות יתקיים באותו בית הדין, אך בפני מותב אחר, ולו רק מחמת "שמראית פני הצדק אינה מאפשרת המשך הדיון לפני הבורר" (רע"א 7816/11 זילברשלג נ' מימון, פסקה ט, ניתן ב-04.12.2011; כן ראו: הפ"ב 54002-11-13 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' ניב; רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה).

דוגמא נוספת לטיב טענותיו של המבקש עניינה בטענתו בבקשת הביטול, להתקיימותה של העילה לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות העוסקת במצבים בהם "לא היה הסכם בוררות בר תוקף". במסגרת זו טען המבקש, כי אולץ לבוררות בפני הרב עמיאל הגם שבהסכם השותפות עם המשיב נקבע בורר אחר, הרב לבנון.

...

כל אלה מחדדים את המסקנה אודות טיב מתווה ההכרעה, שאומץ בהסכמה וכלל מנגנון של פסיקה בידי הבורר לאחר שתוצרי עבודתו של מר אילוז יימסרו לו, ללא מעורבות ישירה של הצדדים.

הכרעה הבקשה לביטול נדחית ומשכך, לפי הוראות סעיף 28 לחוק הבוררות, אני מורה על אישור הפסק השלישי – פסק הבורר מיום ז' שבט התש"פ (2.2.20).

במכלול השיקולים, אני קובע כי המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 9,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דינו כולל מע"מ בסכום של 13,000 ₪.

" בסופו של הפסק קבע הבורר כי הסכומים אותם קיזז המבקש מהמשיבה ודמי השכירות שנטל לעצמו עולים בהרבה על הסכומים שהתחייב המשיב לשלם לו. על כן דחה הבורר את תביעת המבקש, וחייב אותו לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הבקשה לביטול פסק הבורר: המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבורר, בה עתר לבית המשפט כדלקמן: לבטל את פסק הבורר, כולו או חלקו, בגין עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(2), 24(6) ו- 24(7) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968; לחילופין, לתקן את הפסק ולקבוע שעל המשיבים לשלם למבקש את היתרה המגיעה לו בשיעור 20% משווי חלקה של המשיבה 1 בדירה שירשה (1,300,000 ₪ כפי קביעת השמאית מטעם המבקש), דהיינו, 291,600 ₪ בנכוי הסכום 10,558 ₪, ובסה"כ 281,042 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה לבית המשפט (05.08.2018) ועד לתשלום המלא בפועל וכן לחייבים בהוצאות ושכ"ט עו"ד; לחילופי חילופין, לתקן את הפסק ולקבוע שעל המשיבים לשלם למבקש היתרה המגיעה לו בשיעור 20% משווי חלקה של המשיבה 1 בדירה ביום 19.1.1992 בסכום של 26,325 ₪, כפי שקבע הבורר בסעיף 61 לפסק, בנכוי הסכום 10,558 ₪ בלבד, ובסה"כ 15,767 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 19.1.1992, או, לפחות, מיום הגשת התביעה לבית המשפט (05.05.2018) ועד לתשלום המלא בפועל, וכן לחייבים בהוצאות ושכ"ט עו"ד. המבקש נימק את טענותיו כלפי פסק הבורר כדלקמן: הבורר היתעלם מהדיון המהותי ומהראיות בפרשנות המלים "שאקבל, אם אקבל", ופירט את הראיות מהן היתעלם הבורר; אין לקבל את קביעות המהימנות שקבע הבורר; הבורר לא פירט מהיכן שאב את המידע על התשלומים שקבל/לקח המבקש, כאמור בסעיף 67 לפסק; המבקש למעשה טוען לגבי הערכת הראיות על ידי הבורר, וטוען שהבורר טעה בהערכת הראיות.

לכן, בית המשפט אינו דן בבקשה לביטול פסק הבורר כערכאת ערעור הוא בוחן את תקינות הליך הבוררות בלבד, וזאת בכפוף לעילות ההתערבות שנקבעו בסעיף 24 לחוק הבוררות אמת המידה להתערבות בפסק בוררות במסגרת בקשה לביטולו מוגשת לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, היא מחמירה.

...

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת המערער לביטול הפסק מכוח סעיף 24(7) לחוק הבוררות.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הבורר, ומאשר את פסק הבורר.

המבקש ישלם למשיבים" ביחד ולחוד, כדלקמן: את הוצאות הבקשה בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד סך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

טענתם העיקרית של התובעים שם הייתה, כי עולה מגירסתו של הנתבע 1, שטען כי מדובר בחוזה למראית עין, כי אין תוקף לתניית הבוררות ולכן, קמה עילה לביטול פסק הבורר לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (חוק הבוררות) מחמת שאין הסכם בוררות בר תוקף.

...

נדמה, אפוא, לאור כל האמור, כי אין מקום לטענת הכפירה בהסכם.

מכל מקום, גם אם נניח כי התובעים כפרו בתוקף ההסכם (ואיני קובעת שכך) - במכלול הנסיבות, בשים לב לנוסח תניית הבוררות הרחבה בהסכם המכר ועל פי הדין החל סבורני, כי יש לפעול בהתאם לתניית הבוררות ולעכב הליך זה. אבאר הדברים.

סוף דבר, הבקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות, מתקבלת ואני מורה על עיכוב ההליכים כמבוקש.

מסקנתי היא כי שלמבקש עומדת עילת ביטול פסק בוררות לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות – הן מן הטעם שההוראה עליה נסמכה המשיבה אינה תנית בוררות, הן מן הטעם שהתנהלות המשיבה מבטאת ויתור על היתדיינות בבוררות.

...

בסיפא למסמך מופיעה הצהרת המבקש לפיה קיבל "תג קניין למשך שנה"; לפיה אינו "מתגורר במדינת ישראל"; ולפיה ידוע לו "כי אינני רשאי למכור יהלומים". בתחתית המסמך מופיע המשפט עליו סובב ההליך: "אני מאשר הסכמתי להופיע לבוררות ו/או בפני כל מוסד ממוסדות בורסת היהלומים הישראלית, אם וככל שאדרש". אין גם מחלוקת כי המבקש לא התייצב לשני הדיונים שנקבעו בבוררות, והפנה ליועצת המשפטית של בורסת היהלומים ולבוררים טיעון בכתב הכופר בסמכותם.

כל שיש בו לענייננו הוא המשפט הבא: "אני מאשר הסכמתי להופיע לבוררות". האם די בהיגד זה כדי להסיק שעסקינן בתנית בוררות? והאם ניתן לייחס למבקש התנהגות המלמדת על קבלתו את סמכות הבוררים לדון בתביעת המשיבה נגדו? המוסד לבוררות של בורסת היהלומים מוסמך לדון לא רק בסכסוך שכל המעורבים בו הם חברי בורסה, מכוח היותם מחוייבים להוראת התקנון, אלא גם ב"תביעה שיסודה בחילוקי דעות ובסכסוכים הפורצים בין חבר.

בהפ"ב 15790-11-18 יוסיפוב נ' בן דוד נדונה שאלה דומה בהקשר לחתימת פקיד על בקשה לקבלת "תג פקיד", בה הצהיר: " הנני מצהיר/ה בזאת כי אני מקבל/ת על עצמי ומסכים/מה לכל התנאים ההתחיבויות וההגבלות המנויות בכתב התחייבות זה... אני מאשר/ת מסכים/מה ומתחייב/ת מפורשות להעביר כל סכסוך ביני לבין מי מחברי בורסת היהלומים הישראלית בע"מ ו/או מי מדיירי בניני בורסת היהלומים ו/או עובדיהם לבוררות על פי ההוראות והכללים לענין בוררות הכלולים בתקנות ההתאגדות" גם כאן נקבע כי החותם הסכים לקבל על עצמו את מרות מוסד הבוררות: "...סמכות המוסד לבוררות להכרעה בסכסוכים בין הנכללים בקבוצות שקיבלו על עצמן את כלל הוראות התקנות – חברים, חברים על תנאי ומתמחים, כופה עצמה גם על מי שאינם נמנים על קבוצות אלו ('אדם ו/או גוף משפטי אחר'), אך הסכימו לקבל את מרותו – כגון, אך לא רק 'דיירים בבניני הבורסה', בכתב התחייבות ספציפי', וכן: 'הוראה מיוחדת לקבלת מרות המוסד לבוררות נכללת גם בטפסי הבקשה לקבלת מעמד של 'פקיד' הכוללת הצהרה הממוקמת מעל חתימת המבקש את תג הפקיד...". ראו גם בהפ"ב 54850-11-17 קינסטלר נ' דידיה, וכן ת"א 56418-10-21 מורדוב נ' דוידוב.

מסקנתי היא כי שלמבקש עומדת עילת ביטול פסק בוררות לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות – הן מן הטעם שההוראה עליה נסמכה המשיבה אינה תנית בוררות, הן מן הטעם שהתנהלות המשיבה מבטאת ויתור על התדיינות בבוררות.