ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ע. יוסף-קוזין) מיום 23.2.23, במסגרתו בית המשפט דחה את תביעתו של המערער נגד משטרת ישראל, לפיצויים בגין עיכוב שלא כדין והפרת הוראות חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1998 (להלן: חוק השויון).
בת"א (שלום ירושלים) 11802-05-18 עזריה ברוך ואח' נ' מדינת ישראל (23.10.19) דובר במקרה שבו שלושה ביקשו לתלות שלט מחאה על סגירת הר הבית, ועיקר פסק הדין היתייחס להפרת הוראות הנוהל באשר לאופן ביצוע העיכוב והמעצר לאחר מכן.
בית המשפט העדיף דו"ח פעולה מפורט שהשוטר רשם בזמן אמת, על פני עדותו של המערער, שהיה בעל דין ונתפס בסתירות (כגון: כאשר טען שביום העיכוב לא פרץ סיכסוך בינו לבין שכניו – עמ' 5 ש' 10 – 11, טענה שנסתרה על ידי העד מטעמו –עמ' 9 ש' 17 – 19, או שטען שלא הוסבר לו על מה הוא מעוכב – עמ' 5 ש' 16 – 17, בנגוד לאמור בסעיף 5 לכתב התביעה שאימת בתצהיר).
...
אני דוחה את טיעונו של המערער על כך שדובר ב"עבירה קלה" משל צו למניעת הטרדה מאיימת אינו אלא אבק טורדני, או שלא היה "כל חשש להסלמה", משל לשוטר היה כדור בדולח שיכול ללמדו על כך. בפני השוטר היו ראיות לכאורה גם לסכסוך פעיל, סכסוך מתמשך שהגיע לבתי המשפט וגם להפרת צו של בית המשפט.
בית המשפט מצא שאין עיגון ראייתי לטענותיו של המערער (בדבר סירוב לבקשותיו).
זוהי קביעה המושתתת על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מהעדים שבפניה, שנומקה תוך הפנייה למובאה בפרוטוקול, ואין עילה להתערב בה.
סיכום:
נוכח הטעמים שהובאו לעיל, הערעור נדחה.