עיכוב פסק דין לפינוי מושכר

במהלך הדיון בבקשת רשות העירעור, שנערך בפנינו ביום 10.7.2013, התברר כי על אף ההחלטה שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, המבקש לא פינה את המושכר, ופינויו בוצע על ידי רשות ההוצאה לפועל.

...

לטעמי, ניתן להגיע לאותה מסקנה גם על בסיס האמור בסעיפים 14(ג) ו-(ד) להסכם השכירות המקורי, המטילים קנס על השותפות במידה שאחד השותפים המקוריים, עוזב אותה, ובמקומו נכנס שותף חדש.

באי כוח המשיבים לא ביקשו לפנות את המנוחה מהמושכר, או לבחון אם זו עומדת בתנאי סעיף 27(2) לחוק, וגם בכך יש כדי להוביל למסקנה כי הם ראו בה דיירת נגזרת, אשר קיבלה את זכויות הדיירות המוגנת מהמנוח, הוא הדייר המקורי.

סוף דבר לאור מסקנתי כי המנוח היה הדייר המקורי במושכר, וכי המבקש אינו נדרש לעמוד בתנאי סעיף 27(2) סיפא לחוק, על מנת לזכות במעמד של דייר נדחה באותו מושכר, הרי שעומדת לו הזכות לשוב ולנהל במושכר את עסקו כדייר מוגן, כפי שעשה טרם שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בקשת המבקשים להאריך את מועד פינוי המושכר ב-45 יום נוספים, עד למועד בו להערכתם תושלם בניית ביתם, חושפת את המניע האמתי להגשת הבקשה וניכר כי אין למבקשים כל כוונה כנה להגיש ערעור על פסק הדין, אלא שכל רצונם הוא לעכב את הפינוי עד להשלמת בניית ביתם ובכך לרוקן מתוכן את פסק הדין ולקבל את הסעד אותו תבעו במסגרת תביעתם שנדחתה.

...

המבקשים לא טענו וממילא לא הביאו כל ראיה המעידה כי מדובר במצב בלתי הפיך וכי ככל שיתקבל בסופו של דבר ערעורם, אם יוגש, המשיב ימנע מהם לחזור ולשכור את הנכס (כפי שטוען המשיב בסעיף 20 לתגובתו).

המבקשים "משכו זמן" למעלה בשנה בטענות חסרות יסוד, אשר נדחו אחת לאחת ואשר לא מן הנמנע כי נועדו להשהיית מועד הפינוי ואין לאפשר להם להמשיך בהתנהלות זו. עיכוב ביצוע פסק הדין יוביל לתוצאה ולפיה יאבד ההליך כולו ממשמעותו ויתרוקן מתוכן.

סיכומם של דברים – הבקשה נדחית, בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

לטענתה, מועד זה נתן למבקשים שהות לשכור נכס חלופי ואין כל הצדקה לעכב את מועד הפינוי מעבר למועד זה, בפרט נוכח העובדה כי המבקשים מחזיקים במושכר בלא שביצעו את פסק הדין הכספי במלואו ולא הציעו כל ערובה לתשלום החובות המצטברים.

...

משמע, אף אם נניח כי המבקשים כלל לא הפרו את חוזה השכירות וכי דין ערעורם להתקבל (הנחה המוטלת בספק רב, כפי שנראה בהמשך), עדיין שומה היה עליהם בכל מקרה לפנות את המושכר עד לסוף חודש יולי 2015.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.

באותו פסק-דין, הורה בית-המשפט קמא על פינוי דירת מגורים בדיירות מוגנת; על הריסת חלקים שניבנו בסמוך לדירה שלא כדין ובנגוד לפסק-דין חלוט שניתן בעיניין זה בת"א 5900/09; וכן על הגשת פסיקתא לגבי התביעה הכספית שהגישו המשיבים כנגד המבקש.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שפורטו, אני מחליטה כי הצוו הארעי שניתן ביום 20.8.2018 בדבר עיכוב ביצוע פסק-הדין המורה על פינוי המבקש מן המושכר ימשיך לעמוד בתוקף, אולם זאת בתנאי שעד יום 13.9.2018 יחתום המבקש על התחייבות עצמית בלתי מוגבלת בסכום, וכן יפקיד בקופת בית המשפט עירבון (פקדון כספי או ערבות בנקאית אוטונומית) בסכום של 5,000 ₪ (השוו: החלטת כב' השופט וינוגרד מיום 11.4.2018 בע"א 68793-03-18, שהתנה את עיכוב ביצוע פסק-דינה הנידון של כב' השופטת אילני, בכך שהמבקש יפקיד סכום של 15,000 ₪, אולם שם היה מדובר בהליך ערעור על פסק-הדין, ואילו בעניינינו מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת הליכים ערעוריים, שכפי שצוין לעיל לא צפוי שבירורה יארך זמן ניכר).

...

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שפורטו, אני מחליטה כי הצו הארעי שניתן ביום 20.8.2018 בדבר עיכוב ביצוע פסק-הדין המורה על פינוי המבקש מן המושכר ימשיך לעמוד בתוקף, אולם זאת בתנאי שעד יום 13.9.2018 יחתום המבקש על התחייבות עצמית בלתי מוגבלת בסכום, וכן יפקיד בקופת בית המשפט ערבון (פיקדון כספי או ערבות בנקאית אוטונומית) בסכום של 5,000 ₪ (השוו: החלטת כב' השופט וינוגרד מיום 11.4.2018 בע"א 68793-03-18, שהתנה את עיכוב ביצוע פסק-דינה הנדון של כב' השופטת אילני, בכך שהמבקש יפקיד סכום של 15,000 ₪, אולם שם היה מדובר בהליך ערעור על פסק-הדין, ואילו בענייננו מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת הליכים ערעוריים, שכפי שצוין לעיל לא צפוי שבירורה יארך זמן ניכר).

עם זאת, בהיתחשב בכך שבפסק-דינו של בית המשפט קמא נקבע כי פינוי המושכר יהיה ביום 30.11.2023, בהיתחשב בכך שבמועד הגשת בקשת רשות העירעור הנדונה (ביום 20.11.2023) המשיבים טרם נדרשו לפנות את המושכר וכדי לאפשר להם להגיש בקשה מתאימה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אם ירצו בכך, לעת הזו יידחה מועד פינוי המושכר ליום 18.12.2023.

...

לאחר עיון בפסק-דינו של בית המשפט קמא, בהחלטתו הנדונה, בבקשת רשות הערעור ובשתי תשובותיהם של המשיבים, החלטתי לדון בבקשה הנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, לדון בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 138(א)(5) ולתקנה 149(2)(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות החדשות או התקנות)), ולקבל את הערעור.

המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה, מאחר שהמבקשת לא הצביעה על התקיימות התנאים להוספת ראיה בשלב הערעור.

מעת שדן בה ונתן את החלטתו לגביה, אין מנוס מביטולה.

הערעור מתקבל ובהתאם לכך, החלטת בית המשפט קמא בעניין עיכוב ביצוע פסק הדין מבוטלת.