עיכוב מתן פסק דין ובקשת היועמ"ש לביטול החלטה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6720/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הגדול לערעורים 2. בית הדין הרבני האיזורי 3. פלוני 4. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד מורן סמון בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (משיבים 2-1): עו"ד רפי רכס בשם המשיב 3: עו"ד ציון סמוכה בשם המשיב 4: עו"ד רועי שויקה ][]פסק-דין

על רקע דיון שעתיד היה להתקיים בבית המשפט האיטלקי ביום 12.10.2020 (ואכן היתקיים, לאחר הגשת העתירה), עתרה, איפוא, העותרת כלפי ההחלטה העיקרית, כמו גם שורת החלטות של בית הדין האיזורי ומשיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול) בבקשותיה לעיכוב ביצוע החלטה זו. מעבר לסוגיית הסמכות, העותרת מוסיפה וטוענת כי חלק מהחלטות אלה אינן מנומקות, כך שיש להתערב בהן גם בשל הפגיעה בכללי הצדק הטבעי.

בהמשך, הגישה העותרת "בקשה לתיקון עתירה ובמסגרתה צירוף החלטות חדשות", בדמות פסק הדין בעירעור, "וכן פסק הדין שניתן בבית המשפט באיטליה ביום 20.11.2020 בסוגיית מזונות אשה, שיש בו כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין שניתן בעירעור כאמור". לדידה, ביטול הצוו אינו פוגע ברלוונטיות של העתירה, הן משום שהועלו בה גם סוגיות אחרות – והן משום ש"החלטות מאוחרות יותר" הסתמכו על ההחלטה העיקרית השגויה.

...

מנגד, המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, הואיל והיא מופנית כלפי החלטות ביניים והחלטות זמניות, והוגשה בעוד ערעור העותרת ("שהיה אמור להיות 'בקשת רשות ערעור'", לדברי הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני) תלוי ועומד לפני בית הדין הרבני הגדול.

נוכח התפתחויות אלה, הוחלט ביום 1.12.2020 כי "המותב מעוניין לשקול את העניין. בשל סד הזמנים הקצר מאוד [...] אנו מורים בזאת על ביטול הדיון. החלטה בשתי הבקשות תינתן בתקופה הקרובה". דיון והכרעה נקודת המוצא היא "כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד, מקום בו העתירה מוקדמת, ולוקה באי-מיצוי הליכים הפתוחים לפני העותר, בטרם פנה לבית משפט זה. ככל שנשוא העתירה הוא פסק דין שניתן בבית דין רבני אזורי, מיצוי הליכים משמעו העמדת פסק הדין לביקורתו של בית הדין הגדול" (בג"ץ 778/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 10 (11.4.2007)).

אשר על כן, דין העתירה, במתכונתה הנוכחית, להידחות – ובכך יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת לשיקול היעילות העומד מאחורי הבקשה לתיקון העתירה.

העתירה נדחית – וכך גם הבקשה לתיקונה.

במועד האמור, נשלחה תשובה למכתבו של המבקש מסגנית היועמ"ש, במסגרת תשובתה, הביעה האחרונה את התנצלותה על העיכוב בתיק, לטענה, "בשל תקלה טכנית". המבקש מציין, כי במועד מתן התשובה, כבר ניתן פסק הדין.

לטענתם, סכויי העירעור נמוכים, שכן, תביעת המבקש היתיישנה כבר ביום 29.8.18 או לכל המאוחר ביום 29.4.20, זו הסיבה בעטיה דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לביטול ההחלטה למחיקת התביעה, שכן פסק הדין ניתן "כ- 16 חודשים לפני הגשת הבקשה לביטול פסק הדין". עוד טוענים המשיבים, כי עיון באסמכתאות שצורפו מעלה, כי ההיתקשרות האחרונה בין המבקש לבין באת כוחו היה ביום 15.5.19, דהיינו, כחודש לאחר מתן פסק הדין.

...

ערעורו של המבקש הוגש "17 חודשים לאחר שניתן פסק הדין. מכאן שדין הערעור כפי שהוגש סילוק על הסף בשל האיחור בבקשתו". בעניין זה מציינים המשיבים, כי הבקשה לביטול פסק הדין, שהוגשה לבית משפט קמא, אינה מאריכה את המועד להגשת ערעור על פסק דין נשוא הבקשה.

בנסיבות האמורות ובאיזון הראוי בין הצדדים, מוחלט להיעתר לבקשה באופן חלקי ולהעמיד את העירבון על סך 6,000 ₪.

לטענתו, עם הוצאת היתר הבניה בתוך תקופת העיכוב שנקבעה בפסק דין בעירעור בוטל למעשה חיוב הקנס שהוטל בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט ויתרה מזאת, הוצאת ההיתר ביטלה את צו ההריסה שניתן בשנת 1997.

לחילופין המשיבה מבקשת לדחות את התובענה לגופה שכן לטענתה הליכי הגביה נשוא התובענה ננקטו כנגד המבקש על פי כל דין; לטענת המשיבה, עם מתן החלטת ערכאת העירעור מיום 15.6.16, על המבקש היה לפעול בהתאם לצוים השפוטיים שקבל על מנת שלא יחוייב בקנס שהוטל בהחלטת בית המשפט לפי פקודת ביזיון בית המשפט ומשהתגלה בבדיקת שערך נציג היועמ"ש בחודש 2/2019 כי המבקש לא קיבל היתר למבנה ולא הרס את הבניה שהצטווה להרוס, ניפתח תיק קנס בשל ביזיון בית המשפט במרכז לגביית קנסות כדין והמרכז פעל בהתאם לסמכותו לפי סעיף 1(5) לחוק המרכז כגוף אוכף וגובה חובות שהוטלו על ידי גופים ממשלתיים או בתי המשפט ושאינו מיתערב בשיקולי הטלת הקנס והאם קיימת עילה לבטלו אם לו. לעניין המועד הקובע לתחילת הקנס, נטען כי המועד הקובע הנו יום 11.4.2016 שהוא היום האחרון לבצוע ההריסה בהתאם להוראות פסק הדין בעירעור והמבקש לא מיפרט מדוע המועד הנכון הוא יום 1.6.19 .

...

בענין זה ושלא בלי היסוס אני קובע כי מאחר ובכל מקרה ההחלטה על פי הפקודה שבגינה נפתח תיק הגבייה עמדה בתוקפה גם במועד פתיחת התיק, והחלטתי לפיה המבקש לא יחויב בקנס שנצבר בתקופה הסמוכה לפתיחת התיק, התבססה בעיקרה על ספק העומד לזכות המבקש ומאחר ובמועד נקיטת ההליכים היה קיים בפועל חוב הניתן לגבייה על פי אותה החלטה, אין להורות על בטלות כל הליכי הגבייה שננקטו כנגד המבקש, וכל שנדרש הוא תיקון יתרת החוב בתיק הגבייה בהתאם לאמור בסעיפים 130-131 לעיל.

סיכום סיכומו של דבר, אני קובע כי החלטת בית המשפט בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט עמדה ועומדת בתוקפה לרבות הסנקציות שנקבעו בה, ובהתאם המבקש, אשר לא השלים את ביצוע צו ההריסה עד ליום 19.5.19 , מועד בו פקע תוקפו גם היתר ההריסה שניתן למבקש, מחויב בקנס היומי שנקבע בהחלטה לפי פקודת ביזיון בית המשפט החל מיום 19.5.19 ועד ליום 27.1.20, ואולם בגין תקופה זו לא ניתן יהיה להפעיל את הסנקציה החליפית שנקבעה באותה החלטה של 5 ימי מאסר כנגד כל תשלום יומי שלא שולם על ידי המבקש.

לאור מכלול נסיבות העניין שבו נתקבלו אמנם חלק מהותי מטענות המבקש אך מאידך נקבע גם כי למבקש חוב משמעותי על פי ההחלטה לפי פקודת בזיון בית משפט, אני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו.

לפי בקשת הצדדים, קיבל ההסדר הדיוני תוקף של פסק דין חלקי ביום 15.5.2019.

בהתאם לבקשת הצדדים, עוכב ההליך עד להכרעה בעירעור שסטוביץ.

ביום 25.5.20 ניתן פסק דינו התמציתי של בית המשפט העליון בעירעור שסטוביץ, בזו הלשון: "בשלב זה קיבלו הצדדים את הצעתנו לפיה התוצאה האופרטיבית של פסק-דין נושא העירעור תעמוד בעינה אך ההנמקה שעליה סמך בית המשפט קמא את אותה התוצאה, תבוטל וזאת בהנתן ההערות שהועלו על ידינו במהלך הדיון וכן בהנתן העמדה שהציג היועץ המשפטי לממשלה לעניין אי – תחולתה של החלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל (3.7.1995) וממילא אי-תחולת בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25 (2002) על המקרה דנן – בין רטרוספקטיבית ובין בכלל.

...

בענייננו, הקביעה לפיה אין להתחשב בפוטנציאל שינוי הייעוד מביאה למסקנה שהפיצוי ששולם לתובעת, בסכום של 55 ₪ למ"ר הוא הפיצוי הראוי וההולם בנסיבות העניין.

אולם, נחה דעתי כי שוני זה נובע מקיומן של חוות דעת שמאיות שונות בשני התיקים הללו, בכל הנוגע לשווי הקרקע ללא פוטנציאל שינוי הייעוד - האחת, בתיק זה, העריכה את פיצויי ההפקעה לפי שווי של 55 ₪ למ"ר, והשנייה, בתיק שסטוביץ, העריכה את הפיצויי לפי שווי 100 ₪ למ"ר. עצם קיומו של הבדל בין חוות דעת שמאיות בשני תיקים שונים אינו מהווה הצדק לאמץ את חוות הדעת מהתיק האחר.

ניכר כי לא זה היה אומד דעת הצדדים בקבעם כי להכרעה בתיק שסטוביץ תהיה השפעה על תוצאתו של תיק זה. סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ, נדחית עמדת התובעת לפיה היא זכאית לפיצוי נוסף על זה שנפסק לה. חרף התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת.

בבית המשפט העליון דנג"ץ 5817/23 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המבקש: שמעון גמליאל חאראר נ ג ד המשיבים: 1. יועמ"ש הרבנות הראשית 2. הרבנות הראשית לישראל – ועדת משמעת לנבחנים 3. מנהל בחינות הרבנות הראשית 4. מנכ"ל הרבנות הראשית (בפועל) 5. מנהל מחלקת בחינות והסמכה 6. משגיחי הבחינה בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 1489/23 מיום 28.6.2023 שניתן על ידי כבוד השופטים נ' סולברג, ד' ברק-ארז ו-י' אלרון בשם המבקש: בעצמו ][]החלטה

] זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג, ד' ברק-ארז וי' אלרון) בבג"ץ 1489/23 מיום 28.6.2023 (להלן: פסק הדין), שבו נדחתה על הסף עתירת המבקש להורות על ביטול החלטת ועדת המשמעת של מחלקת בחינות והסמכה ברבנות הראשית לישראל (להלן: ועדת המשמעת) מיום 23.11.2022, שקבעה כי יש לפסול את בחינתו של המבקש בשל הפרת נהלים וחשש לפגיעה בטוהר הבחינות.

בצד בקשה זו, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וזאת עד לקיום דיון נוסף בהחלטת בית המשפט להשית עליו הוצאות ולפרסם את פרטיו האישיים.

...

בנוסף, עתר המבקש לחסות את שמו ופרטיו המזהים "מחשש לפגיעה בעתיד עם תפקידים בשרות המדינה והשירות הציבורי". המשיבים, מנגד, טענו כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת הוועדה, והוסיפו כי הבקשה לחסות את פרטי המבקש אינה מבססת פגיעה בפרטיותו המצדיקה לאסור על פרסומם.

טענות אלו, כך נקבע, נבחנו ונדחו באופן מנומק ויסודי, ולא נמצאה עילה משפטית להתערבות בהחלטה מבוססת זו. בית המשפט הוסיף וקבע כי הדוח שהגיש המבקש אין בו כדי לשנות ממסקנה זו, שכן די בהחזקת טלפון נייד על ידי הנבחן, לפרק זמן ממושך וללא השגחה, כדי לבסס את הפרת המשמעת, וזאת ללא תלות בהוכחת השימוש המדויק שנעשה בו. מכל מקום, צוין כי החזקת הטלפון הנייד היוותה אך טעם אחד לפסילת מבחנו של המבקש, לצד טעמים נוספים ובהם ההפרעה למהלך התקין של הבחינה.

לאחר עיון בפסק הדין ובטענות המבקש, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.