עיכוב מכירת קרקע של המינהל במכרז על דרך מתן צו מניעה זמני

בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה גם בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על הנתבעות מלעשות כל שינוי במצב המקרקעין, וביום 21.3.13 ניתן צו מניעה במעמד צד אחד.

בהתאם להסכם הפשרה, בין היתר, ויתרה המועצה על כל זכויותיה במקרקעין אף נקבע כי צוי המניעה שניתנו יעמדו בתוקף עד לשיווק המקרקעין ע"י התובעת במיכרז, הכל כמפורט בהסכם הפשרה.

הנתבע בת.א. 43601-03-13 נתן הסכמתו לאפשרות במסגרתה יינתן פסק דין לפינויו, תוך עיכוב ביצוע למשך 30 יום במהלכם יוכל להגיש כל תביעה כספית כנגד כל מי שימצא לנכון, ופסק דין מוסכם כאמור ניתן ביום 27.6.16, במסגרתו הוריתי על הפרדת ת.א. 43601-03-13 מתיק זה. הנתבע כאן הסכים לוותר על חקירות העדים, אך ביקש כי יוגשו מסמכים וסיכומים ויינתן פסק דין מנומק על סמך החומר המצוי בתיק.

5.3 המסקנה העולה מראיות התובעת היא כי מבחינה קניינית – הבעלות במקרקעין היא של התובעת בלבד, וכי מהבחינה התכנונית, לא ניתן לקיים במקרקעין מבנה המיועד לצרכים פרטיים, באשר השטח נועד לצרכי ציבור והוא אינו אמור להיות מבונה כלל (שטח צבורי פתוח ודרך).

פרשת ההגנה 6.1 לטענת הנתבע, בשנת 1981 נודע לו מאדם פרטי כי החנות הנמצאת על המקרקעין עומדת למכירה (סע' 3 לתצהירו).

6.3.4 סע' 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע, כי – "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו..." סע' 125(ב) קובע, כי – "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו". מכאן, שגם לו היו המקרקעין לא מוסדרים (ואין הדבר כך), ומאחר והתובעת רשומה בהם כבעלים, ניתן היה לדעת בנקל, מאז שנת 1947, מי הבעלים של המקרקעין, וזאת באמצעות בדיקת נסח הרישום בלישכת רישום המקרקעין, שהוא המקום אליו יש לפנות כאשר אנשים מבקשים לבצע עיסקאות שונות במקרקעין.

בהתאם לחוות דעת פנימית של המינהל מיום 2.12.12 – התובעת אינה יודעת מי מחזיק במקרקעין, אך נכון למועד חוות הדעת "המבנה אינו פעיל". אמירה זו בחוות הדעת תואמת את דוחות הפיקוח שערך מר רוב עבור התובעת (נספחים ג'-ה' לתצהירו), אף תואמת את טענות הנתבע עצמו, כי מאז שנת 2000, אין הוא מחזיק בעצמו בחנות אלא משכירה לצדדים שלישיים מעת לעת.

...

7.3 מנגד, אינני מקבלת את טענות הנתבע כי "לא ידע" שלמועצה המקומית קריית טבעון אין זכויות במקרקעין.

אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מורה כי צווי המניעה שניתנו ביום 21.3.13 וביום 10.4.13 יהיו קבועים, ואני מורה על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין.

יתר דרישותיה של התובעת בכתב התביעה, עליהן לא עמדה בסיכומיה – נדחות.

]לפניי בקשה למתן סעד זמני בעירעור, המורה למשיבים וכן למפרק של חברת אקורד הנדסה בע"מ (להלן: המפרק) להמנע מבצוע דיספוזיציה במקרקעין המצויים בלוד ושהמבקש טוען לזכויות בהם, עד להכרעה בעירעור שהגיש המבקש על פסק דינו מיום 6.2.2012 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 2027/06, השופט א' שוהם), בגדריו אושרה עסקה למכירת הזכויות במקרקעין למשיבה 1.

הוסבר, כי על-פי חוק השליחות, התשכ"ה-1965 והפסיקה הרלוואנטית, אין הכרח כי בעל דין ייפה את כוחו של עורך דינו בהרשאה בכתב וניתן לעשות זאת על דרך ההיתנהגות, זאת, גם אם העסקה נשואת השליחות מצריכה מיסמך בכתב כדי לשכללה.

בית המשפט המחוזי העדיף, ללא כל היסוס, את העדויות מטעם המשיבים, וקבע כי גרסת המבקש בדבר קנוניה כוללת נגדו היא "בלתי מציאותית בעליל". כן דחה בית המשפט את טענות המבקש בנוגע לפגמים שנפלו במיכרז למכירת המקרקעין, ושבגינם נתקבלה תמורה הנמוכה מערכם הריאלי של המקרקעין.

נוכח האמור, דחה בית המשפט את תביעת המבקש, וכן ביטל את צו המניעה הזמני שאסר על כל דיספוזיציה במקרקעין.

הינה כי כן, כאשר המקרקעין משמשים למגורי החייב, או אם בעל דין הראה זיקה מיוחדת למקרקעין המסוימים דוקא, כך שאין הם עבורו בגדר נכס גרידא, כשניתן לפצותו בכסף במקרה שהנכס לא יהא עוד בר החזרה בעין, מאזן הנוחות ייטה לטובת עיכוב הבצוע.

לבסוף, מעדותו של דודו, יוסף, שכאמור היה מעורב ברכישת המקרקעין, עולה כי הוא הציב על המקרקעין בעבר קרוון, אך זה פונה לפני זמן מה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל.

...

דיון והכרעה לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה סבורני, כי דין הבקשה להידחות.

נוכח כל האמור, סבורני כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, וכבר מטעם זה דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

הרקע מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) פירסם למכירה מגרשים לבנייה באיזור רמת חן שברמת גן. המבקשים, הנשואים זה לזה, ניגשו למכרז, כאשר כל אחד מהם הציע הצעה משלו.

המבקשים ביקשו וקיבלו צו מניעה זמני מבית-המשפט המחוזי, המעכב את מימוש המישכון עד למתן פסק-דין בתובענה שהגישו כנגד הבנק.

לעניין זה נאמר "כי צריך טעם מיוחד שבית משפט לערעורים ימנע ממי שזכה בדין להנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור כשהיא לעצמה אינה מונעת מבעד לזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול לפי פסק הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש שבית המשפט לערעורים ימנע מבעד הזוכה לפעול לפי פסק-הדין ולו רק באופן זמני, נושא בנטל ואין זה קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב" (ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עריית תל-אביב, פ"ד מ(1) 668; עע"ם 9177/01 אחים שרבט נ' עריית תל-אביב, פ"ד נו(2) 163)).

...

עוד טוען הבנק, כי ייגרם לו נזק אם לא יאופשר לו לקבל את הסכום שחייבים לו המבקשים עד להכרעה בערעור שכן הוא עלול לאבד את הריבית שהוא יכול לגבות על סכום החוב בתקופה זו. דיון לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובטענות הצדדי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

באשר לעניינם של המבקשים ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם לבנק במתן צו מניעה זמני עד למתן פסק-דין בערעור לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יינתן צו המניעה המבוקש, ידם של המבקשים על העליונה.

אשר-על-כן, החלטתי להיעתר לבקשה למתן סעד זמני בערעור, האוסר על הבנק להמשיך בהליכי מימוש המשכון, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור שהוגש לבית-משפט זה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

בסמוך לחתימה על החוזה מיום 21.6.98, הועלו חשדות כי המיכרז נגוע במתת שוחד למר עודד טל, ששמש באותה העת כממלא מקום מנהל מחוז מרכז של המינהל.

יחד עם המרצת הפתיחה הגישה החברה בקשה, במעמד צד אחד, למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים להמרצת הפתיחה לפתוח בהליכי מיכרז שעניינו הזמנה להציע הצעות בכל הנוגע למתן רשות לתיכנון, פינוי, פיתוח ובינוי במקרקעין; להיתקשר בהסכם כלשהוא המקנה זכויות לצד ג' לפעול לתיכנון המקרקעין; ולהתקשר בהסכם כלשהוא המקנה זכויות לצד ג', במישרין ו/או בעקיפין במקרקעין, והכל עד להכרעה בהמרצת הפתיחה.

כתב התביעה המקורי על בסיסו ניתן צו המניעה הזמני כלל סעד לפיו החוזה בין החברה למינהל הנו שריר והודעת הביטול משנת 1999 חסרת תוקף.

בנוסף, הרשות והעירייה לא הציגו כל אסמכתא לטענותיהן ביחס לעמדת תושבי השכונה; הדרך בה נקטה הרשות אינה הדרך הדיונית הנכונה ולבית המשפט אין סמכות ליתן את הסעד המבוקש, שכן היה על הרשות לתקוף את צו המניעה הזמני בדרך של ערעור או תביעה לביטול פסק הדין.

סכויי התביעה הנם גבוהים, בין היתר מאחר שהרשות הודתה במכתבה מיום 2.3.99 כי היא מכירה בהסכם פברואר כהסכם תקף ומחייב, והדבר צוין אף בשני כתבי הגנה שהוגשו מטעמה בהליכים הקודמים.

הרשות הציגה מצג כי לא תתנגד לקיום המיכרז על פי תנאי המיכרז המקורי תוך מתן ארכה לצורך ממושו, תוך מתן האפשרות לעדכן את התב"ע על פי כללי התיכנון הנוהגים, והכל בכפוף לאישור הנהלת הרשות.

הנזק העקרי מהותרת הצוו על כנו הנו הנזק הנגרם לדיירים כתוצאה מעיכוב הליכי התיכנון, מצוקת הדיירים היא הפרמטר העקרי בשאלה האם יש מקום לבטל את צו המניעה.

...

אני מקבלת את טענת הרשות כי אין ליחס לה שיהוי בתקופה בה התנהלו הליכי פירוק החברה, ואת התנהלותה יש לבחון ממועד חידוש התביעה בבית משפט זה (שנת 2017).

גם מפעולות החברה במהלך השנים ואף מכתבי התביעה שהוגשו מטעמה עולה כי היא לא פעלה לקידום הסכם פברואר מאחר ולשיטתה החוזה מיום 21.6.98 הוא זה שחייב את הצדדים; בהמרצת הפתיחה שהגישה החברה התבקש סעד הצהרתי לפיו החוזה מיום 21.6.98 הוא ההסכם המחייב, גם בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית משפט זה עתרו התובעות להצהיר כי החלטת הרשות מיום 1.7.14 בטלה וליתן צו האוכף את זכיית החברה במכרז "בהתאם להסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי במכתב המנהל המיוחד". מכאן כי התובעות בהתנהלותן זנחו את הסכם פברואר ולא סברו כי הצדדים קשורים בו. המסקנה היא כי התובעות נמנעו מלפעול על פי הסכם פברואר וזה הפך לאות מתה בין נוכח התנהלות הצדדים ובין מכוח הוראות סעיף 3.5 להסכם המאפשרות לרשות להמשיך בהליכי התכנון שלא באמצעות היזם ואף להתקשר בהסכם להעברת הזכויות במקרקעין על פי שיקול דעתה ככל והיזם לא השיג אישור לתב"ע החדשה עד תום תקופת רישוי התכנון.

יתכן כי אכן הוצגו מצגים מחייבים מטעם נציגי הרשות אך בסופו של דבר המו"מ בין הצדדים לא הוביל לחתימה על הסכם אשר ניתן להורות על אכיפתו.

ברם בשנת 2009 מכר המינהל את הקרקע במיכרז למשיבה 1 (להלן: המשיבה), לשם הקמת ביניין בו. מאז שנת 2010 עמלה המשיבה 2 על קידום היתר לאותו ביניין.

בבקשה, דחופה – כתמיד, במעמד צד אחד – כתמיד, לוקה באי ציון כל הפרטים הנדרשים – גם זו הפעם, עותרים המבקשים לצוו שימנע מן המשיבה לחסום את דרך הגישה היחידה לדירתם.

אעיר כי המבקשים, במידה מסוימת, ומשפחת ג'אבר במידה רבה ביקשו בכל זאת לשוב ולפתוח שאלות שמוצו זה מכבר, באשר לזכותה של המשיבה בקרקע, וזכותם של המבקשים לעשות שימוש בדרך הגישה, בפרט על רקע הבטחות נטענות שניתנו להם, אולם לא ראיתי כל הצדקה לשוב ולהדרש לעניין.

להוצאות: עשיתי כל מאמץ, בפרט בדיון הקודם, על מנת שהמבקשים, שניתן להבין שמצבם הכספי אינו קל, לא ייקלעו להוצאות שיקשה עליהם לעמוד בהן בעטיה של בקשה לסעד זמני הלוקה בכשלים רבים.

עם כל ההבנה לכך שמדובר בקרב של המבקשים על ביתם, הרי שיש גבול לשימוש הפסול שהם מנסים לעשות במערכת המשפט על מנת לקדם את עניינם ולעכב בכל דרך את השלמת הבנייה בידי המשיבה, בקניינה.

...

החלטתי ניתנת בהמשך לדיון הדחוף שזומן להיום בצהריים.

דין הבקשה להידחות מניה וביה.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.