עיכוב יציאת שתי ספינות בזמן עגינתן בחיפה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 45759-07-14 חברת נמלי ישראל פיתוח נכסים בע"מ נ' לוי תיק חצוני: בפני כב' השופטת איילת הוך-טל התובעת חברת נמלי ישראל פיתוח נכסים בע"מ הנתבע יוסף לוי ת.ז. 072459118 פסק דין

התובעת ניאותה לאפשר לנתבע שהות נוספת ולעכב את פינוי הסירה על מנת שיפעל להסדרת רישיונות כדין מול משרד החקלאות והתחבורה.

לעניין רצף הבעלות הנטען בסירה וקיומו של רישיון לדייג, הנתבע טוען כי מדובר בסירה אשר נמצאה בחזקתו ובבעלותו במהלך כל השנים משנת 1998 ועד היום וכי השינוי ברשום הבעלות ברישיונות הנו פועל יוצא של אילוצים אישיים.

...

בשיחה עם מנהל המעגן מר יוסי אלי הובהר שאינני מתערב בנושאים משפטיים והבהרתי שאם מר יוסי מפסיק את התערבות עו"ד אני מאשר את העגינה למר יוסי משיכול והתחשבות לגילו ושנות הוותק כדייג ומחזיק בסירת דיג.

אני מאשר לך המשך עגינה ברציף הדייגים בסטאטוס דיג" עורך המסמך והחתום עליו, מר פואד נסאר, לא הובא להעיד.

נוכח האמור לעיל, דין התביעה להתקבל והנתבע ידאג להוציא את הסירה ממעגן הדיג שביט עד ליום 25.1.16.

רקע את תאור הרקע ניפתח בהצגת "השחקנים" הראשיים: טירן שיפינג (1997) בע"מ (להלן: טירן) ופסיפיק אטלנטיק ליין (ישראל) בע"מ (להלן: פאל), הנן שתי חברות ישראליות קשורות, הפועלות בישראל ובין היתר נותנות שירותים לאניות.

בתביעתן טענו התובעות כי שילמו עבור האנייה, במהלך 17 פקידותיה השונות בנמל חיפה, אגרות נמל בסך כולל של 500,676$ (סעיף 21 לכתב התביעה).

הפקודה מורה בסעיף 40 כי למנהל הנמל סמכות לעכב יציאה של אנייה או יציאת טובין שנפרקו מאנייה עד השלמת התשלום או עד מתן הערובה לתשלום: מנהל נמל לא ירשה לכלי שיט, לעזוב את הנמל אלא אם שוכנע ששולמו אגרות הנמל, מכס, דמי הסגר ושאר תשלומים בעד כלי השיט או טובין שעליו, או שיש ערובה לתשלומם, והוא רשאי שלא להרשות שיוצאו משטח הנמל טובין שיש עליהם תשלום כאמור לפני ששוכנע ששולם או יש ערובה לתשלומו.

...

הואיל ומסקנתי הינה כי לא עומד לתובעות שעבוד ימי כלשהו, איני נדרש לערוך בדיקה פרטנית של החשבונות וכל שביקשתי להבהיר הינו כי בכל מקרה, אם הייתי קובע כי לתובעות שעבוד ימי על האנייה, היה זה מוגבל להבטחת השבת התשלום בגין אגרות הנמל שגבו עבור שירותים שנתנו לאנייה בלבד ולא בגין שירותים נוספים שניתנו בנמל.

סוף דבר בשים לב לכל האמור לעיל ולאור קביעתי כי לתובעות אין כל עילת תביעה כנגד בעלי האנייה לשיפוי בגין חוב האגרות, וכי לא עומד לטובתן שעבוד ימי על האנייה, דין התביעה להידחות.

התובעות ישלמו להלניק שהתייצבה בשם האנייה, שכר טרחת עורכי דין בסך של 40,000 ₪.

בין האניות המושבתות נכללו גם האניות "צים-מונטריאל" ו"טיליה", שהן שתי אניות מכולות שעגנו אותה שעה ליד רציף המכולות בנמל חיפה.

עקב השביתה השתדל מר רוזנפלד, שייצג את סוכנת האניה א' רוזנפלד ובניו בע"מ, לעכב את בואה ארצה, אך לבסוף הגיעה האנייה לנמל חיפה ביום 18.4.77; עקב עגינתן של האניות "צים-מונטריאל" ו"טיליה", נבצר ממנה לפרוק את מטענה.

(1971) 275); הוא לא נתן דעתו לקיום חובה אפשרית המוטלת על האגוד ושאר המשיבים כלפי צד שלישי, בין עקב העובדה שחוזה העבודה המושעה נותר שריר וקיים ובין מחוץ לחוזה העבודה, שהמערערים לא היו צד לו. הוא התעלם מההלכה הקובעת, שהשביתה אינה מביאה לניתוק קשר העבודה בין המעביד לעובד (בג"צ 566/76), ומהעובדה, שעצם הכרזת השביתה לא הטילה איסור על קציני הים להעתיק את האניות; הוא יצא, ככל הנראה, מן ההנחה הסמויה, כי כל מעשה עוולה שבוצע במהלך שביתה מותר הוא.

...

בדחותו את התביעה לא היתייחס השופט המלומד לעניין הנזק; לפיכך היינו שוקלים, בנסיבות רגילות, להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם שומתו; אך פרקליט המערערים ביקש אותנו שלא לעשות כן, ולאור הזמן הרב שחלף מאז היווצר עילת התביעה ועד פסיקתנו, ולאחר שבדקנו בעצמנו את חומר הראיות, הגענו לכלל המסקנה, שלא נבצר מאתנו להעתר למבוקשו; הבנו מדבריו, שבנסיבות העניין אין הוא מיתנגד לכך, שבכל מקרה של ספק נתיר את הספק לטובת המשיבים, ובלבד שלא יהיה צורך להחזיר את הדין לערכאה הראשונה, וכך נעשה במקרה שלפנינו.

סבור אני, שהתשלומים הנוספים הנ"ל הוכחו.

התוצאה היא, שהערעור מתקבל, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל, והמשיבים 5, 6, 7 מחויבים בתשלום הסכומים הבאים למערערים: למערערת 1-סכום במטבע ישראלי שווה ערך ל-16,320.32 דולר של ארצות-הברית; ב. למערערת 2-סכום במטבע ישראלי שווה ערך ל-3,850 דולר של ארצות-הברית; ג. למערערת 3-סכום במטבע ישראלי שווה ערך ל-1,650 דולר של ארצות-הברית; ד. למערערת 4-סכום במטבע ישראלי שווה ערך ל-1,650 דולר של ארצות-הברית; ה. למערערת 5-סכום במטבע ישראלי ווה ערך ל-501.21 דולר של ארצות-הברית; ו. למערערת 6-סכום במטבע ישראלי שווה ערך ל-281.15 דולר של ארצות-הברית.

התובע היתקשר לנתבעת וקיבל המלצה להתחזות לנוסעים מאנייה אחרת שעגנה באותה עת, על מנת שיותר לו עם משפחתו לעלות לאוטובוסים אל מקום עגינת אוניות הנוסעים.

היא הוסיפה כי לא ייתכן שנוסע נסע ללא שובר זה. עוד טענה הנציגה כי העיכובים בנמל הם באחריות הנמל בלבד.

ודוק, בסעיף 6 לכתב ההגנה שהגישה לבית המשפט, ידעה גם ידעה הנתבעת להכין מסמך בהיר, ולהדגיש מתוך הסעיף המשפטי הארוך, את החלק ממנו עולה כי, למי שנחזית להיות הצד השני של חוזה, אין כל אחריות לביצוע החוזה.

בכותרת התחתונה, אף היא באותיות מוגדלות, מופיעות כתובות הנתבעת, בתל – אביב ובחיפה.

יציאת האוניה לטיול באיחור, דבר שאילץ את משפחת התובע לוותר על טיול באחד היעדים, גם כן מהוה פגיעה משמעותית בהנאה, ולמעשה הנתבעת לא סיפקה חלק מהתמורה שהבטיחה.

...

אולם, התובע נהנה לכאורה מרכיבים רבים אחרים, בהם יעדים אליהם כן הגיע, אטרקציות שונות על האוניה ועצם ההנאה מהפלגה על סיפון אונייה בלב ים. לפיכך, אף שיש מקום לפצוי משמעותי, אין מנוס מלראות בסכום שתבע התובע כמופרז.

סיכומו של דבר לאחר שמצאתי כי הוכח שהנתבעת אחראית לחלק מסוים מעוגמת הנפש של התובע, אני מעריך את סכום הפיצוי וההשבה החלקית שעליה לשלם ב-3500 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט, הכוללים אגרת משפט, בסך 400 ₪.