בין היתר, בדיון ביקשתי את עמדת הצדדים בשאלה "מדוע לאור הסעד המבוקש בסעיף 159.7 לכתב התביעה האזרחי, לא יורה בית המשפט על עיכוב בקשת הפרוק עד להכרעה בטענות הקפוח בתביעה האזרחית או לחלופין על איחוד התיקים, ומדוע לאור הבקשה לתיקון כתב התביעה האזרחי לא תימחק בקשת הפרוק ויבוקש תיקון של סעיף 159.7, כך שיכלול בקשת פירוק" (עמ' 1 ש' 13-10).
לבסוף, אציין כי מטעמים של יעילות דיונית, ובהיעדר הסכמה בין הצדדים, לא מצאתי להורות על איחוד שני ההליכים חלף עיכוב הדיון בבקשת הפרוק, וזאת בין היתר משעה שעסקינן בשני הליכים בעלי סדרי דין שונים, אשר איחודם לא בהכרח יקדם הכרעה מהירה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים; וכן מאחר שתביעת הקפוח ממילא כוללת סעד שמשמעותו היא פירוק החברות.
...
כפי שיפורט להלן, החלטתי לעכב את הדיון בבקשת הפירוק עד לאחר הכרעה בתביעה קודמת שהגישו סימון נגד ויזל והחברות, שסימנה ת"א 41990-02-20 (להלן: "תביעת הקיפוח"), התלויה ועומדת בפניי.
מן הכלל את הפרט
לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים בסוגיית המשך ניהול בקשת הפירוק ותביעת הקיפוח, ובשים לב לכללים שנקבעו בפסיקה כמפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הדרך הראויה בה יש לפעול היא לעכב את המשך הדיון בבקשת הפירוק עד לאחר הכרעה בתביעת הקיפוח.
בנסיבות העניין ניכר כי כלל השיקולים האמורים לעיל תומכים במסקנה כי יש לעכב את הדיון בבקשת הפירוק.
בנסיבות אלו, אני סבור כי היעילות הדיונית ומניעת בזבוז משאבים שיפוטיים מחייבים שלא לקיים במקביל שני הליכים בעלי חפיפה משמעותית כאמור, וכי על כן יש לפעול לפי הכלל המורה על עיכוב ההליך המאוחר בזמן.
סוף דבר
לנוכח כל האמור לעיל, אני מורה על עיכוב הדיון בבקשת הפירוק עד לאחר הכרעה בתביעת הקיפוח.
