עיכוב דיון בהצעת חוק במליאה

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב, כי "מטרתו של התיקון המוצע לקבוע באופן שונה את האיזון הראוי בין עיקרון סופיות הדיון וסוגי העניינים שראוי שיתבררו בבית המשפט העליון לבין מימוש הזכויות המהותיות של עצורים ונאשמים". עוד צוין, כי "על פי נתוני הנהלת בתי המשפט, מתקיימים בבית המשפט העליון כ-1,000 דיונים מדי שנה בנושא הארכות מעצר [...]" (דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 9) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010; ראו גם בש"פ 2173/12 אל גניני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (22.3.2012)).

על תכליתו של סעיף 61(ג) בפרט, ניתן ללמוד מדברי יו"ר הועדה, בעת שהציג את הצעת החוק לפני מליאת הכנסת לקראת קריאה שניה וקריאה שלישית: "מוצע לאפשר לבית-המשפט שמרשיע נאשם שהיה עצור מעבר לתשעה חודשים לעצור את המורשע עד לגזר-הדין, זאת בנגוד לנוהג היום, שבו כל הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים היא בסמכות בית-המשפט העליון, אפילו לאחר הכרעת הדין. במקרה שבו הנאשם מורשע מדובר בהארכת מעצר קצרה עד גזר-הדין ואין צורך להגיע עד לבית-המשפט העליון לשם כך" (פרוטוקול ישיבה מס' 227 של הכנסת ה-18, 41 (14.3.2011); ראו גם בש"פ 5451/14‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (22.8.2014)).

לא למותר לציין, כי עיקר העיכוב במתן גזר הדין נגרם בעטיו של המשיב.

...

אשר על כן, אני סבור כי יש להורות על הארכת מעצרו של המשיב כפי שנתבקש.

הבקשה מתקבלת אפוא בזאת.

אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 24.7.2017, או עד למתן גזר דין בעניינו בתפ"ח 7000-15 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

בסוף הדיון במליאת הכנסת, הוחלט להעביר את הצעת החוק לועדת החוקה, חוק ומשפט, ברוב של 34 נגד 20, ללא נמנעים (שם, בעמ' 2014).

ראוי לציין, כי בית המשפט העליון כאשר דן בבקשת הרש"פ לעיכוב ביצוע בתיק בן שלום, הזכיר את נימוקי העירעור של הרש"פ, כולל היתייחסות למסמכי השלל, ובכל מקרה קבע כי אין מקום לעכב ביצוע על אף שמדובר בחיוב בסכום כסף משמעותי של 62 מליון ₪ (החלטת כב' השופט דוד מינץ, מיום ז באדר תשע"ח (22.2.18) ב-ע"א 71/18 הרשות הפלסטינאית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל. 2255.

...

בכל מקרה, גם אם אקבל את טענות התובעים בנקודה זו או אחרת, בתיק זה או אחר, לא אוכל להיעתר לבקשתו של ב"כ התובעים וליתן פסק דין המתייחס לכל אחריות הרש"פ. 1947.

טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי הרש"פ צפתה או יכלה לצפות באופן קונקרטי, את הפיגועים נשוא התביעות, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ, ולכן, לטענת הרש"פ אין עליה חובת זהירות קונקרטית, טענה זו נדחית לאור הקביעות העובדתיות כי הרש"פ לא רק שצפתה או יכלה לצפות את הפיגועים, אלא שהוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ. 2797.

הטענה האחרונה של הנתבעים כאילו מדיניות משפטית מצדיקה שיקולים של שלילת חובת הזהירות או צמצומה, חרף יכולת הצפייה הפיזית (סעיף 906 לסיכומי הנתבעים) – גם היא נדחית.

אינני סבור כי עלי להכריע בשאלה האם ניתן להחיל את עקרונות תורת האורגנים על יישות ציבורית, כגון: הרשות הפלסטינית, מבחינה פורמלית או מהותית, משום שאני סבור כי המחלוקת בין הצדדית תתיישב באופן שונה.

למרות שהתמיכה בהצעת החוק היתה נרחבת וחצתה קווים מפלגתיים, התעורר כבר אז דיון סוער בעיניין גבולות הסמכת השוטרים להחרמת/שפיכת אלכוהול, בהיותה פוגענית כלפי זכויות הפרט.

הצעת החוק שהובאה לאישור במליאת הכנסת (ה"ח הממשלה תש"ע מס' 469 עמ' 16, ה"ח הכנסת תש"ע מס' 311 עמ' 119), לא הבחינה בין עניינם של קטינים לבגירים, ואף לא הבחינה בין מקרה של בקבוק שהיה סגור, לבין בקבוק שהיה בשימוש, וכך נכתב בה: ) 3א ( היה לשוטר יסוד סביר להניח כי אדם שותה משקה משכר או כי אדם המחזיק משקה משכר מתכוון לשתותו, במקום צבורי או ברכב הנמצא במקום צבורי, וכי שתיית המשקה המשכר עלולה להביא להפרת הסדר הצבורי או להפרת שלום הציבור, רשאי הוא לתפוס או להשמיד את המשקה המשכר או את הכלי לאחסונו; לעניין סעיף זה, "השמדה" - לרבות שפיכה מיידית של המשקה המשכר והשלכת הכלי לאחסונו לפח אשפה.

שוכנעתי כי גם אם לא הבין את משמעות הוראת העיכוב, עדיין היתה מובנת לו היטב ההוראה להתלוות אל הניידת, והוא סרב לה. לצד הבקורת כלפי היתנהלות השוטרים, דין הוא כי משהודע לנאשם שהוא מעוכב, היה עליו לציית לשוטרים, גם אם הוא סבור שהם שוגים.

...

בענייננו, אין מנוס מקביעה כי התנהגות הנאשם הקימה חשד סביר נגדו, שכן התפרץ בכעסו כלפי השוטרים, ואמר אמירות בוטות, אשר הוערכו על ידי השוטרים כמגבשות עבירה.

לפיכך, אני סבורה כי התנגדות הנאשם לעיכוב ולמעצר, לא היתה לגיטימית.

סוף דבר- נוכח הנסיבות כולן, אני קובעת כי הנאשם ביצע עבירה של הפרעה לשוטר, אך אינני מוצאת לנכון להרשיעו בשלב זה. ניתנה היום, כ"ה טבת תשע"ז, 23 ינואר 2017, במעמד הצדדים 1 מתוך 20

בעקבות הדיון תוקן הסעיף הרלוואנטי בהצעת החוק והוצע, כי "לא יוסמך פקח ערוני כפקח מסייע, אלא אם כן הרשות המקומית ביטחה אותו לשם הבטחת פיצויו, אם ייפגע בעת מילוי תפקידו לפי פרק זה". התיקון המוצע הוצג לחברי הוועדה בישיבה מיום 3.8.2011, (ראה פרוטוקול ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה מס' 431 מיום 3.8.2011 בשעה 08:30.

בעת הצגת הצעת החוק במליאת הכנסת, טרם הצבעה שניה ושלישית (ראה דברי הכנסת ל"ט הישיבה ה - 270 מיום 3.8.2011), הדגיש יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה במפורש את הסיכון הנוסף לו חשוף פקח מסייע בעבודתו ואת הצורך בכיסוי בטוחי מתאים לשם כך. יו"ר הוועדה הסביר את הדברים כדלקמן: "... פקח מסייע שיהיה חלק מיחידת הפיקוח העירוני הייעודית יהיה רשאי, אם בוצע לפניו מעשה אלימות או אם נוכח כי אדם עומד לבצע מעשה אלימות, לידרוש מאותו אדם להזדהות בפניו, לחפש על גופו נשק ולעכבו עד לבואו של שוטר, ואף להשתמש בכוח סביר לשם כך... הועדה מצאה לנכון להדגיש שהפקחים המסייעים הם כוח סיוע בלבד, ואינם מהוים תחליף למשטרת ישראל, שהיא הגוף האמון במדינת ישראל על אכיפת עבירות אלימות. לכן, נקבע בהצעת החוק כי הפקחים המסייעים יוכלו לפעול רק בנוכחות שוטר או לפי הנחיה של שוטר. נוכח חששות שעלו בדבר צימצום נוכחותם של שוטרים ברשויות המקומיות שבהן יפעלו הפקחים המסייעים, נקבע בחוק כי לא ניתן יהיה להפחית את הקף הפעילות המשטרתית ברשויות אלא במקרי חרום ובמצבי קיצון". יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה הדגיש במפורש את הסיכון הנוסף לו חשוף פקח מסייע בעבודתו ואת הצורך בכיסוי בטוחי מתאים לשם כך. לדבריו "... מאחר שהפקחים המסייעים יידרשו להיתמודד עם מעשי אלימות, ולפיכך ייחשפו בעבודתם לסיכונים, החליטה הועדה לקבוע בחוק סעיף המחייב את הרשויות המקומיות לבטחם לשם הבטחת פצוייהם אם ייפגעו במהלך מילוי תפקידם" (הדגשות שלי - א.ר.).

...

עם זאת, לאור החומר הרפואי שהציג התובע ופרוטוקולי הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, שקבעו את נכויותיו, ולאור אופי עבודתו, אני מקבל את הטענה, לפיה, הוא היה נתון באי כושר מלא לעבודה, החל מיום התאונה ועד ליום 30.6.2020.

דין טענות הנתבעת בעניין זה להידחות ומוטב היה לו היתה נמנעת מלהעלותן מלכתחילה.

אני דוחה טענות הנתבעת במישור זה. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

ראינו לעיל כי הפעולות המיוחסות לכנסת – הגשת ההיתנגדות על ידי ח"כ כץ והפניות בבקשה לעכב את הדיון בועדה המחוזית – נעשו אגב הליכי הצעת חוק פרטית ונועדו למנוע מצב שבו תאושר תכנית המתירה הריסה של משכן הכנסת באופן שיסכל את רצון המחוקק לשימור המשכן במלואו כעולה מהצעת החוק הפרטית.

מאוחר יותר, במענה לפניות מצד מי מחברי הכנסת לדחיית הדיון בתכנית המופקדת עד לדיון במליאה בהצעות החוק בעיניין מוזאון הכנסת, השיב חותה יו"ר הועדה המחוזית כי הועדה מחויבת לפעול בהתאם למועדים הקבועים בחוק, כי תשמע כל מיתנגד ותשקול כל היתנגדות לגופה תוך שתביא במניין שיקוליה הליכי חקיקה ביחס למיתחם ותכבד כמובן כל חוק.

...

לכתחילה מצא כי קביעתו של השמאי המכריע קציר לעניין שווי מ"ר מבונה (היינו לאחר עלויות בנייה) מקובלת עליו.

נוכח כל האמור לעיל, טענות התובעת בקשר עם רכיב עלויות הבנייה, נדחות.

משנמנעה מהתובעת האפשרות להקים בפועל את הפרויקט ולהפיק את הרווח היזמי, אפשר שבנסיבות העניין הייתה זכאית גם לרכיב זה. משכך, לוּ הוכיחה התובעת את הנטען במישור האחריות והקשר הסיבתי, נראה כי היה מקום לקבוע את שיעור הפיצוי לו הייתה זכאית על יסוד קביעותיו של השמאי נזרי (בס' 10.10 לחוות דעתו), בהתאם לחלופית הבינוי הרלבנטית, ובניכוי פיצויי ההפקעה בסך 44.5 מיליון ₪ ששולמו לה. סיכום ותוצאה נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.