עיכוב בקשת חיסוי מפני תביעה

המכתב, מיום 17/5/09 נושא את הכותרת : "היתנגדות למתן כל המלצה למתן היתר בנייה" ומתוכנו ניתן ללמוד כי כבר ניתן לתובעים היתר, לפני שנים, וכי בית המשפט עיכב את בצוע הבניה על פי ההיתר, בשל בקשה לצוו מניעה שהגישו הנתבעים, ותביעה נוספת שעניינה אותם מקרקעין.

בין יתר טענותיהם, טענו הנתבעים כי "מיד בהגיע המשיבים להתגורר במקום הם הצהירו כי יש להם קשרים ויחסים טובים עם עריית חולון ועם המישטרה. לימים התברר כי אמירה זו הייתה נכונה. " גם אם יש ממש בטענה כי מניפולציה זו, באה להפיץ ברבים לשון הרע במסווה של הליך משפטי או מינהלי החסוי מפני תביעת דיבה, גובר לטעמי הספק המשפטי.

...

בסעיף 36 לפסק הדין כתבתי: "לטעמי, אין מקום לבחון כל אחד מסעיפי התביעה שפורטו ונאמד ע"י התובעים הפיצוי בגינם. גם אם אינני מקבלת מקצת מהאירועים כמצדיקים פיצוי (פרסומים דיבתים החוסים תחת הגנת החוק ו/או אירועים אחרים שלא שוכנעתי כי הם מקימים עילת תביעה), עדיין הרושם הקשה שנותר לאחר שמיעת עדותו של הנתבע 1 הוא, כי אין דין ואין דיין וכי בחסות אמונתו בצדקתו אין הוא שם כל גדרות ומחסומים למעשיו. גם אם לעתים נראה כי התובעים מעצימים את פגיעותיהם הנטענות, עדיין מכלול האירועים והטענות שלא הוכחשו , מצביעים על פגיעה של ממש באיכות החיים, עד כדי נטישת הבית, חדירה לפרטיות ופיזור מכתבי דיבה שאינם הליכים משפטיים, והצקה משפטית- נגישה, המצדיקים מתן פיצוי שאיננו סמלי- לזכותם." מסכת ההתעללויות של הנתבע בתובעים נמשכה למעלה מעשור שנים ותוארה במילים קשות ע"י מספר מותבים, בערכאות השונות.

כל האמור לעיל בא על מנת להכפיש את שמם של התובעים, להציגם כעבריינים, ובכוונת מכוון לפגוע בהם.

במה דברים אמורים: מי שעורך בעצמו מיסמך עבור הלקוח או מעורב באופן אישי ובמישרין במעשה או במחדל של הלקוח, באופן שהוא רוכש ידיעה ברורה על מערכת הנתונים העובדתית, איננו יכול לאחר מכן להכחיש, למשל, את קיומו של המסמך או להעלימו או לטעון טענת שקר אחרת מתוך הסתמכות על המעמד הייצוגי שלו; אם עורך הדין מודע לכך שדבריו הם דברי שקר, הרי הוא גם מודע לכך שהוא מטעה את בית המשפט בנושא עובדתי; בנסיבות כאלה איננו מוקנה לו חיסיון, ודברי שקר, ביודעין, של עורך-דין, דינם כדין דברי שקר של כל אדם אחר לפני בית המשפט" לכן, בימ"ש דוחה הטענה שעדות עו"ד צח כי הנתבע נהג באופן רשלני, העומדת בנגוד לדבריו בשם בעל הנכס בכתב בי דין, בזמן אמת, כאשר ידע שהדברים אינם נכונים, מוכיחה רשלנות הנתבע.

לא הוכח שעל הנתבע היה להמנע מייצוג התובעים מלכתחילה בסעיף 4 לסיכומיהם, התובעים טענו שהיה על הנתבע להמנע מליטול ייצוגם מלכתחילה מפני שסבר שאין להם הגנה מפני התביעות וכינו עניין זה "קריטי". כאמור לעיל, מצבם של התובעים היה בעייתי מלכתחילה ועו"ד צח, העד מטעמם אישר זאת.

בסעיף 14 לסיכומיו, הנתבע הפנה לצח/עדות 2 / 4 בה טען עו"ד צח בתשובה לבקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין לפינוי כי האיחור במסירת השיקים "לא היה העילה לבקשה לקבלת צו פינוי". מכאן שלא הוכח שהתביעה הוגשה בשל עיכוב השיקים.

...

בימ"ש דוחה טענת התובעים לקשר סיבתי בין מחדל או מעשה של הנתבע לפינוי לנוכח כל האמור לעיל, בימ"ש דוחה טענת התובעים בסעיף 17 לסיכומיהם כי "הקשר הסיבתי חד וברור" וקובע שאם היה קשר בין עיכוב השיקים להגשת התביעות, או כל רשלנות נטענת אחרת באופן ניהול ההגנה, דחיית עצת הנתבע להגיע לפשרה ניתקה הקשר הסיבתי והיא שגרמה למתן פסק דין לפינוי.

טענה זו מחזקת את המסקנה, כי לולא השאננות של התובעים, אם היו מסכימים להסדר הפשרה שהוצע להם, ומשלמים הדרוש במסגרת הסדר בזמן, היו ממשיכים להחזיק בנכס עד עצם היום הזה, ככל שהיו מתקנים דרכם ומתחילים לשלם דמי שכירות כסדרם.

סוף דבר בימ"ש דוחה התביעה ומחייב התובעים לשלם לנתבע שכ"ט בא כוח הנתבע בסך של 50,000 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

לגופם של דברים טענו כרמי כי המסמכים והשאלות שנתבקשו אינם רלוואנטיים לצורך הדיון בבקשת האישור; וכי מיסמכי המס הם מסמכים חשבונאיים חיסויים; וככל שפרטנר רומזת לכך שכרמי ביקשו לקזז סכומים שלא כדין – הרי שמסמכים אלה חוסים תחת חיסיון מפני הפללה עצמית.

משכך, נקבע כי על כרמי להשיב על השאלות הבאות – "האם מי מהם הגיש את חשבונות הטלפון של פרטנר בשנים 2017-2016 או חלקן כהוצאה לצרכי מס; האם מי מהם ביקש להכיר בהוצאה כהוצאה לצרכי מס הכנסה או מע"מ; והאם המכשיר ששמש כל אחד מהם שימש אותו לצורך עסקו בשנים האמורות או בחלקן". בנוגע לטענת כרמי כי אין לחייבם לגלות מסמכים או להשיב על שאלות שעניינן בקיזוז או ניכוי הוצאות הטלפון הסלולארי בשל חשש מפני הפללה עצמית, נקבע כי זכות זו של כרמי אינה גוברת על חובתם לחשוף את העובדות הרלוואנטיות לבירור התקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית; ועוד נאמר כי ככל שכרמי מבקשים להמנע מחשיפת הפרטים המבוקשים, בידם הברירה שלא לעמוד על בקשת האישור.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות העירעור, הגישה פרטנר בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הגילוי הראשונה; ובקשתה זו התקבלה.

...

בכפוף להערה אחרונה זו, רע"א 4841/18 נדחית.

טענותיה של פרטנר במסגרת בקשת רשות ערעור זו מופנות כלפי ההחלטה שלא להיעתר לבקשתה לגלות את מסמכי המס.

סוף דבר התוצאה היא שדין רע"א 4841/18 ו-רע"א 7871/18 להידחות, למעט בנוגע לשינוי תקופת הגילוי של נתוני מנוי-תוכנית בהתאם לאמור בסעיף 17 לעיל.

בבקשת הרשות להיתגונן העלו הנתבעים שורה של טענות הגנה, כאשר במסגרת הסיכומים עמדו הנתבעים בעיקר על הטענות הבאות, הטעונות היתייחסות: תוקפו של הסכם ההלוואה תלוי ועומד: התביעה מושתתת על הסכם הלוואה, אולם תוקפו של ההסכם מותנה באישור בית המשפט לעינייני מישפחה (סעיף 5.1 להסכם ההלוואה).

אני סבורה כי בנסיבות העניין כאשר הן מנהלת העיזבון, הן האפוט' הכללי והן האפוט' הנייטראלי שמונה לחסויה סברו כולם כי הבקשה למתן הוראות, היינו חתימה בשם החסויה על הסכם ההלוואה מהוה את הפיתרון הטוב ביותר בהיתחשב בטובתה של החסויה, לא היה מקום לבית משפט קמא שלא לקבל בקשה זו. נראה מטענות הצדדים, ולא הוכח אחרת, כי האנטרס של המבקשת אינו חופף את האנטרס של החסויה והמבקשת אף טענה במפורש כי היא מבקשת למנוע את קיפוחה.

סעד זה עשוי לשמש עילה לתביעה אחרת, אולם אין בו משום הגנה מפני תביעה לסילוק יד. עם זאת, הנתבעים המודעים לקושי האמור, העלו טענה לסעד נוסף: זכות משפטית לדחיית קיום חיובם לפנות את הנכס, לנוכח הפרתו הצפויה על ידי התובעים.

בנסיבות אלה מצאתי, כי יש לעכב את ההליכים בתובענה זו, ולהכפיפה לתוצאות העירעור שהוגש בבית המשפט המחוזי (עמ"ש 66102-12-19).

...

הבקשה נדחית".

סוף דבר מכל הטעמים המפורטים לעיל עולה, כי טענת ההגנה היחידה של הנתבעים העשויה להצדיק דחיית חיובם לפנות את הנכס בהתאם להסכם ההלוואה (במובחן מזכאותם הנטענת לפיצויים כספיים) הינה היעדר כניסתו לתוקף בשל היעדר אישור של בית המשפט לענייני משפחה.

מהמקובץ עולה כדלקמן: יש הצדקה למתן רשות להתגונן, רק בטענה שלפיה התנאי המתלה בהסכם – אישור בית המשפט לענייני משפחה – טרם התקיים, ולכן טרם התגבשה חובת פינוי הנכס.

נטל השיכנוע לענין שלילת העיון במסמכים מוטל על הנאמנים, אשר לא הציגו טעם קונקריטי מדוע יש להורות כך. לענין פרוטוקול החקירה, טוענים המבקשים כי על פי דין, מי שנחקר על ידי הנאמן זכאי לקבל את תמליל החקירה שנערכה בעיניינו מכוח ס' 281(ה) לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "חוק חידלות פרעון"), אשר קובע כי פרוטוקול החקירה יימסר לנחקר בסיום החקירה, ולמצער מסירתו תעוכב עד לאחר סיום החקירות ככל והדבר דרוש לחקירה.

בנוסף, הראציונלים העומדים בבסיסו של החסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט, מתיישבים עם הצורך לאפשר לבעל התפקיד להכין את עצמו לקראת הליך משפטי עתידי בניטרול החשש שמא הדברים ייחשפו בפני יריבו, שהרי "הצורך בהסתרתו מעיניו של מי שנגדו נשקלת הגשת התביעה – נהיר ... פשיטא איפוא כי הגבלת הפומביות נועדה, בראש ובראשונה, לשם הסתרת הליכי האישור מעיני הנתבע-מבקש-העיון." (קוסט פורר, בפסקות 14 ו-16).

על כן, גם אם ניתן היה להשלים עם סרובו של בעל דין "רגיל" לאפשר עיון במסמך מסויים, מטעמים מבוררים, קשה להשלים עם סרוב כזה מקום בו מדובר בפרוטוקול חקירה של נתבע, אשר מבקש לקבל לידיו את פרוטוקול החקירה לצורך היתגוננות מפני תביעת הנאמן בהליך חצוני.

...

כך גם אין בידי לקבל את עמדת הכנ"ר, לפיה משעה שאין למצוא בגוף הבקשה את לבטי הנאמנים באופן העולה כדי "היוועצות עם בית המשפט", אין מניעה לאפשר את העיון בה. אין נפקא מינה שהבקשה על צרופותיה אינה מהווה היוועצות עם בית המשפט, ואין נפקא מינה שהתביעה הכספית כבר הוגשה ומתנהלת זה מכבר.

בטרם סיום אציין כי אין מקום להיעתר לבקשת הנאמנים לדחות את מועד העיון במסמכים שהעיון בהם הותר עד לאחר ההחלטה הצפויה להינתן בתביעה הכספית לסילוק התביעה על הסף.

שיקולים טקטיים של בעל דין זה או אחר אינם מעניינו של בית משפט זה. סוף דבר סיכומו של דבר – מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, הבקשה מתקבלת בחלקה באופן שפורט לעיל.