ביום 9.6.2017, במסגרת החלטה מתוקנת, אושרה תובענה ייצוגית נגד המבקשת.
ביום 31.12.2022, קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה וקבע כי המבקשת לא עמדה בהוראות הדין בדבר הנגשת תחנות רכבת ללוקים בעיוורון או בלקות ראיה; כי עליה להנגיש את תחנות הרכבת שלה כנדרש בדין; וכי עליה לפצות את חברי הקבוצה, המונים כ-27,000 איש, בסכום כולל של 13,500,000 ש"ח.
ביום 27.2.2023, הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בכל הנוגע לאיתור חברי הקבוצה, לתשלום הפצוי, ולתשלום הכספים בהם חויבה כלפי המשיב ובאי-כוחו.
כידוע, הגשת ערעור כשלעצמה איננה מעכבת את פסק הדין מושא העירעור (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה גם בעיניין תובענות ייצוגיות מכוח תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010).
אולם בעניינינו, משעה שמדובר בחיוב כספי שנפסק לטובת קבוצה גדולה של מוטבים, שההשבה מכל אחד מהם, במידה שיתקבל העירעור, תיעשה באופן פרטני, הרי שהנזק והטרחה הרבה העלולים להגרם למבקשת אם לא יעוכב הבצוע, צפויים להיות גבוהים ומשמעותיים (ראו: ע"א 6663/21 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' טנה, פס' 6 והאסמכתאות שם (8.11.2021) (להלן: עניין כלל)).
...
לפיכך, שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע בכל הנוגע לפיצוי חברי הקבוצה ואיתורם, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור (ראו: עניין קימברלי-קלארק, פס' 13, עניין כלל, שם).
לנוכח כל האמור, אני מקבלת את הבקשה באופן חלקי, ומורה על עיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לאיתור חברי הקבוצה ולתשלום הפיצוי, וזאת עד להכרעה בערעור.
ביחס לסכום שנפסק לטובת המשיב ובאי-כוחו, אני מורה כאמור בפסקה 5.