עיכוב ביצוע פסק דין בגין איסור עלייה להר הבית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2821/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ העותרים: 1. ח"כ יהודה גליק 2. עמותת המטה למען ארץ ישראל נ ג ד המשיבים: 1. ראש הממשלה 2. השר לבטחון הפנים 3. יו"ר הכנסת 4. ועדת האתיקה של הכנסת 5. המפקח הכללי על משטרת ישראל 6. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ו בתשרי התשע"ח (16.10.2017) בשם העותרים: עו"ד אביעד ויסולי בשם המשיבים 2-1 ו- 6-5: עו"ד אבינועם סגל-אלעד בשם המשיבים 4-3: עו"ד אביטל סומפולינסקי פסק-דין

ביום 29.8.2017, לאחר עיכוב מסוים, החל יישומו של הפיילוט והעותר וחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי אף ביקרו בהר הבית לאחר תאום עם משטרת ישראל.

קביעת מדיניות המישטרה וההסדרים בנוגע לעלייה להר הבית מצויים בלב הסמכות הנתונה לרשות המבצעת.

באשר לטענת העותרים לפיה ההגבלה על עליית חברי הכנסת להר הבית אסורה בשל חסינות חברי הכנסת, טוענים המשיבים כי טענה זו הועלתה בעבר ונדחתה על ידי בית משפט זה (בג"ץ 7560/02 קליינר נ' ראש הממשלה, פ"ד נו(6) 721 (2002)).

לבסוף נציין את המובן מאליו, כי פסק דין זה מתייחס למצב העובדתי שהיה קיים בעת הדיון שהתקיים לפנינו ואשר הצדדים לא טרחו ליידע אותנו אם חלו שינויים בגדריו.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה, בתגובות המשיבים ושמיעת באי-כוח הצדדים והעותר באולם, הגענו לכלל מסקנה כי יש למוחקה.

גם בכך יש לתרום למסקנה הנ"ל לגבי דין העתירה.

נוכח כל האמור, החלטנו אפוא למחוק את העתירה כבקשת המשיבים והכל ללא צו להוצאות.

אמרת אגב של שופט בית המשפט העליון שנמנעה ממנו האפשרות לרשום אמרתו במסגרת מתן פסק דין, נוכח חזרה של המדינה מסירובה לאפשר לעותרים לעלות להר הבית, אלא אם יחתמו על כתב ההיתחייבות, אמרת אגב כזו אינה מאבדת מחשיבותה, בדומה לאימרות בית המשפט העליון בבקשות רשות ערעור שהוא מוצא לנכון לדחות בהיותם "גילגול שלישי". בקצירת האומר, משום שבג"צ כבר אמר את דברו, ולמען הסר ספק, אכריע ואומר כי מן הראיות שהוצגו בפניי עולה כי המישטרה הפרה את הנוהל שלה עצמה, שעולה בקנה אחד עם הוראות החוק, בכך שמנעה בפועל את עליית החשודים להר הבית למשך תקופה העולה על 14 ימים.

סנ"צ גנון העיד לענין קיומו של יסוד סביר לחשד, כי כעקרון, כאשר מבקר יהודי נחשד שהתפלל, על אף שהוסבר לו טרם העליה להר מה אסור ומה הם סממנים של תפילה והמבקר בוחר להיתעלם, קיים יסוד סביר לחשד לבצוע פרובוקציה בהר הבית וכי הרגישות הנדרשת במקום מחייבת את השוטרים להיות עירניים ואסרטיביים ויחד עם זאת לשמור על מידתיות (פרו' עמ' 21).

השוטר צריך לומר לחשוד המעוכב במה הוא חשוד, במקרה זה בהפרת הסדר הצבורי, אולם אינו חייב לפרט במעמד העיכוב, מה היו המעשים של החשוד שגרמו לו לחשוד בו. אותו הדבר לפני ביצוע חפוש, יש לנקוב בעילת החיפוש, במקרה זה – החזקת דברים שיש בהם כדי לסכן את שלום הציבור, אך לא מה הם אותם דברים חשודים, האם סכין או חפץ מסוכן אחר, או "רק" תפילין או דגל, שהנפתו בהר הבית, עלולה לעורר מהומות והתפרעויות נגד, ולדברי סנ"צ גנון, היו דברים מעולם (פרו' עמ' 22).

...

אציין כי גם לו הייתי קובעת שלא התעורר חשד סביר, בנסיבותיו של החיפוש המינימליסטי שבוצע, איני סבורה שהייתי מורה על פיצוי התובעים בגין כך. אשר על כן אני דוחה את תביעתם בגין ראש נזק זה. חדירה לטלפון הנייד של צביאל שילת טענת צביאל לפיה השוטר חדר לטלפון הנייד שהיתה לו סיסמא לפתיחתו, והפר בכך את פרטיותו לא הוכחה ואף בתצהיר עצמו בסעיף 1.5 הצהיר כי כאשר שם הטלפון בכיס כפי שהורו לו, השוטר הניח לו ולא תפס את הטלפון, לפיכך אני דוחה הפיצוי בגין ראש נזק זה, ואף אם היתה מוכחת עילת התביעה בהתאם לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981, הרי שבנסיבות שלפניי, לא הופרה הפרטיות, ואף אם נניח שהשוטר הציץ במסך הטלפון, שהיה מכוון לצילום, כעדות התובע, הרי שמדובר ב"פגיעה שאין בה ממש" כאמור בסעיף 6 לחוק, אשר אינה מקנה עילת תביעה.

לסיכום אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעים בגין נזק לא ממוני שנגרם להם עקב הרחקתם שלא כדין מהר הבית למשך חודשיים, בסכומים הבאים: תובע 1 – 4,000 ₪ תובע 3 – 2,000 ₪ הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

הוסף לכך את העובדה שמדובר בגוף מוסדי בעל כוח לעומת פרטים בודדים, ותגיע למסקנה כי לא היה ראוי לסגור שערי בית המשפט בפניהם.

לפניי ערעור על פסק דין שנתן כב' הרשם הבכיר ניר נחשון מיום 20.06.2017 בתא"מ 54171-05-15 לפיו נדחתה תביעתו של המערער לפצוי בגין עיכובו שלא כדין ומניעה מתמשכת של כניסתו להר הבית.

על רקע הדברים לעיל, הגיש המערער תביעה נזיקית- כספית על סמך 50,000 ₪, בהמשך הופחת סכום התביעה ל-20,000 ₪, בגין עיכובו שלא כדין ובגין מניעה מתמשכת של כניסתו להר הבית.

לטענת המערער, העיכוב בוצע מתוך תחושת תיסכול ששררה בקרב המשיבה על העלאת הסירטון לרשת וכאלמנט מרתיע ומחנך לבל יחזור על מעשיו.

המשיבה מציינת כי למערער קיים עבר בהתנהגות מתריסה ואסורה ברחבת הר הבית, אלא שבתיק העבר, נחקר ותיקו ניסגר מחוסר ראיות.

בעניינינו, עסקינן בתפילה בשטח הר הבית, איזור רגיש לכל הדיעות ועל כן היתנהגות פסולה ומתריסה ויותר מכך העלאת סירטון לרשת המתעד את אותה היתנהלות יש בה כדי להכנס תחת אותם נסיבות חריגות המקילות עם גורם העוולה, כך שגם אם נפל פגם בהחלטת המישטרה לעכב את המערער ולא לזמנו לתחנת המישטרה, אין בהחלטה זו כדי להצביע על התרשלות.

...

כמו כן, טוען המערער כי בסופו של דבר לא נחקר על ידי המשיבה ועל כן לא רק שעוכב באופן בלתי ראוי אלא שעיכובו היה לשווא.

אני סבור כי עיכובו של המערער לפרק זמן שלא עולה על שלוש שעות ומבלי שננקטו סעדים אכיפתיים אחרים כנגדו וכאמור, עלייתו להר הבית הותרה לבסוף אף ללא חתימה על טפסי הערבות וההתחייבות, מהווה פגיעה מידתית למול האינטרס של שמירה על הסדר הציבורי בהר הבית.

בעניין זה, יצוין כי איני מקבל את גרסת המערער כי התנהלות המשטרה נבעה ממטרה לחנכו ו/או להענישו על התנהגותו בעבר כי אם מתוך חשש סביר וצודק להתלהמות והתססה בקרב המתפללים המוסלמים ופגיעה בסדר הציבורי.

עם זאת, איני מקבל את טענת המשיבה כי פנייתו של המערער לערכאה השיפוטית נעשתה מתוך כוונה טורדנית.

לשם ההמחשה, יתכן שהיה מקום רב יותר לקבוע דיון נוסף אם המצב המשפטי שקדם לפסק הדין היה אוסר על שוטר לידרוש תעודת זהות ללא חשד סביר לבצוע עבירה, ופסק הדין היה מחדש כי העניין מצוי בסמכות השוטר.

אפס, נימוקי פסק הדין מלמדים כי בית המשפט לא היתייחס לאפשרות האחרונה, וכי ההלכה שנפסקה מתייחסת רק למקום שבו הנבדק מעוכב במהלך ביצוע פעולות השיטור הנוספות.

לדוגמא, הלכה לפיה בסמכות המישטרה לסגור חנויות ובתי עסק בעקבות פיגועים והפרות סדר, וזאת כדי לבודד את הזירה, למנוע הישנות של פיגועים נוספים, לאסוף ממצאים, לבצע חקירה וכיוצא באלה (בג"ץ 1336/17 אבו זהרה נ' השר לבטחון פנים (19.10.2017)); הטלת מיגבלות על הפגנות ותהלוכות שעלולות לסכן את שלום הציבור בהסתברות גבוהה (בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השילטון נ' משטרת ישראל (8.10.2017)); או הטלת מיגבלות על עלייה להר הבית, נוכח קיומו של מידע לפיו נשקפת סכנה לפגיעה קשה וחמורה בשלום הציבור (ראו למשל בג"ץ 4776/06 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים (28.12.2006)).

סוף דבר, לא מצאתי כי ההלכות שנקבעו בפסק הדין מגלות עילה לקיום דיון נוסף בו. אשר לבקשות מטעם העותרים, ההלכה לפיה יש לשוטר סמכות לידרוש תעודת זהות גם ללא חשד סביר – במיגבלות שנקבעו – אינה מכילה את ממד החדשנות הנידרש, נוכח הדין שקדם להלכה זו. אשר להלכה לפיה לא ניתן לעכב אדם לאחר בדיקת זהותו, לשם ביצוע פעולות שיטור נוספות – הרי שלא הונחה תשתית לכך שהלכה זו יוצרת קושי, ודאי לא ניכר, בעבודת המישטרה.

...

ההחלטה שלא להיעתר לבקשות העותרים לקיום דיון נוסף אינה מונעת מהם את תקיפת הנוהל החדש, ככל שהם סבורים שהוא לוקה, למשל, בחוסר סבירות ומידתיות, או שהוא כולל פעולות שאין למשטרה סמכות לבצע.

סוף דבר, לא מצאתי כי ההלכות שנקבעו בפסק הדין מגלות עילה לקיום דיון נוסף בו. אשר לבקשות מטעם העותרים, ההלכה לפיה יש לשוטר סמכות לדרוש תעודת זהות גם ללא חשד סביר – במגבלות שנקבעו – אינה מכילה את ממד החדשנות הנדרש, נוכח הדין שקדם להלכה זו. אשר להלכה לפיה לא ניתן לעכב אדם לאחר בדיקת זהותו, לשם ביצוע פעולות שיטור נוספות – הרי שלא הונחה תשתית לכך שהלכה זו יוצרת קושי, ודאי לא ניכר, בעבודת המשטרה.

הבקשות נדחות.

עוד יצוין כי מקץ כשבוע מאז ניתנה החלטתו של בית משפט קמא, ביום 16.8.2021 ביקשה שוב גב' זכאים לעכב את ביצוע פסק הדין החלקי, וזאת עד להכרעה בעירעור שבכוונתה להגיש.

בראשית דבריהם טענו כי בקשת רשות העירעור מופנית כלפי פסק דין אשר ניתן ביום 3.6.2021, כך שהמועד להשיג על עליו חלף זה מכבר, ועל כן דינה של הבקשה להדחות על הסף.

לפיכך, יש ממש בטענות המבקשת כי בשלב זה, כיוון שהמבקשת אינה חלק מההסכמות האמורות, לא ניתן לכפות את הסכם הפשרה עליה, הר כגיגית.

בכלל זה, יהיו הצדדים המתפשרים רשאים לפעול לרישום בית משותף בפנקס הבתים המשותפים, ולרישום הדירות על שם המנויים בסעיף 5 להסכם הפשרה, ובילבד שבד בבד עם רישום הבעלות בדירה מס' 4 על שמו של מר איסג יירשם במירשם המקרקעין צו האוסר על ביצוע דיספוזיציות ביחס לדירה מס' 4 לאחר רישומה כאמור על שמו של מר איסג.

...

לאחר איזון בין השיקולים האמורים, הגעתי למסקנה כי על מנת להבטיח את יכולתה של המבקשת להיפרע בקשר לזכויותיה הנטענות בדירות מזה, ולמזער את הנזק שעלול להיגרם מעיכוב ביצועו של הסכם הפשרה כליל מזה, הצדדים המתפשרים יורשו לפעול למימושו של הסכם הפשרה ולהשלים את רישומן של הזכויות בדירות בבניין, אך זאת בכפוף למתן צו איסור דיספוזיציה ביחס לדירה מס' 4, באופן שיאפשר את רישומה על פי הסכם הפשרה על שמו של מר איסג (המשיב 5), אך ימנע ביצוע דיספוזיציות נוספות בדירה מס' 4 לאחר רישום זה. צו איסור הדיספוזיציה האמור יירשם במרשם המקרקעין בד בבד עם רישום דירה מס' 4 על שם מר איסג.

עם זאת, סבורני כי לאור הגעת חלק מהצדדים להסכם הפשרה, אין עוד צורך בהותרתם כצדדים להליך, ואם נאמר אחרת, במה הועילו חכמים בתקנתם? כמובן, ככל שמי מהצדדים סבור שיש בידי חלק מהצדדים המתפשרים מידע אשר יסייע לשפוך אור על השאלות הטעונות הכרעה, הוא יוכל לבקש לזמנם כעדים בהליך, בהתאם לסדרי הדין.

סוף דבר: הערעור מתקבל בחלקו.