מוסיפים המבקשים וטוענים, כי הם מפעילים בנכס קיוסק המפרנס ארבע מישפחות מאז שנת 1982, השקיעו בטיפוח הקיוסק ובתחזוקתו מאות אלפי שקלים, וכלל שהוא ייהרס על פי מצוות פסק הדין לא ניתן יהא להקימו מחדש.
בבחינת השיקולים שינחו את בית המשפט בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו פינוי נכס מקרקעין, נהוג להבחין בין דירה המשמשת למגורים, לבין נכס עסקי, כאשר רק במקרה של פינוי מדירת מגורים, מאזן הנוחות ייטה, בדרך כלל, לטובת המבקש את עיכוב ביצוע פסה"ד, בשל העובדה כי מדובר בפנוי אדם מביתו, ובשל החשש כי ביצוע פסה"ד יוביל למצב בלתי הפיך (ע"א 6633/18 יצחק כהן מורדוב ואח' נ' ארז זקס (14.11.2018); ע"א 7955/18 שמעון נ' כונס הנכסים הרישמי (22.11.18)); ע"א 5310/21 מוחמד מוקסקס נ' מוחמד זרעיני (9.9.21)); ראו גם: רע"א 2548/22 אמיל חדד נ' אזקטלן יעקב (נבו 17.4.22).
...
ראו גם רע"א 1004/05 שרלי חומרי בנין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (8.5.05) שם נדחה ערעור על החלטה הדוחה בקשת עיכוב ביצוע וכך נפסק:
"כשהמדובר בפינוי, נשקלת השאלה של החזרת המצב לקדמותו; וכשהמדובר בדירות מגורים, מטבע הנושא, ומטעמים אנושיים מובנים, ננקטת אמת מידה זהירה (ראו גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8, 624). ואולם, בית משפט זה, ובתי המשפט בכלל, מצווים גם על האינטרס הציבורי, קרי, שלא ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי הציבור ולמאבק בהפקרות בתחום זה, שעה שהרשויות מתגייסות לכך, מה שלא תמיד נעשה"
לא שוכנעתי כי פינוי המקרקעין וביצוע ההריסה יגרום למבקשים נזק בלתי הפיך, במובן זה שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, או לפצותם פיצוי כספי על ההפסד שייגרם להם עקב ביצוע פסק הדין.
לסיכום, לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי מתקיימים תנאים חריגים ונדירים, אשר יצדיקו עיכוב ביצועו של פסק הדין המורה על פינויים ממקרקעי ציבור, הן בהיבט שלא הוכח נזק בלתי הפיך, והן לאור סיכויי הערעור עליהם עמדתי לעיל.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.
