עיכוב ביצוע עונש לדורס גיסו

אף השינוי שנעשה בסעיפים 60 ו-61 לחוק המעצרים, שינוי שמהוה את "הקלף" החזק של מצדדי הגישה שיש לנכות תקופת פקוח ממאסר, מטרתו ותכליתו, במסגרת דיני המעצרים, להבטיח ניהול משפטו של מפוקח באופן מהיר וסדיר ובפיקוח של בית המשפט העליון, אך אין לו דבר עם דרכי ענישה והאכסניה בה שוכן, תלמד על כך. לו תאומץ הגישה האחרת, יכול ויווצר מצב אבסורדי על-פיו נאשם שנגזר דינו למאסר ועונש זה מעוכב ביצועו בתנאי הפיקוח שבהם היה מצוי עד גזר דינו, יוכל לשוב ולבקש לנכות גם את תקופת עיכוב הבצוע ממאסרו בהליך נוסף ונפרד, מהלך שיפגע בעקרון סופיות הדיון בנוסף לעקרונות הענישה האחרים.

...

(3) בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים ניתן למצוא גישות שונות ולעיתים אף הפוכות בסוגיה זו: כך בת"פ 3617-01-15 (חיפה), מדינת ישראל נ' מחאג'נה (28.10.15) מצא בית המשפט שיש לנכות את ימי המעצר בפיקוח באופן מלא מתקופת המאסר, ומנגד הובעה דעה שונה בעפ"ג 27209-08-15 (חיפה), מדינת ישראל נ' קינן (15.11.15); ת"פ 45191-09-14 (ת"א), מדינת ישראל נ' אגברייה ואח' (20.07.15); תפ"ח 6774-05-15 (חיפה), מדינת ישראל נ' חטיב (11.02.16) – אין ספק שהעמדה הדומיננטית בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים היא הגישה האחרונה.

אך עם זאת נקבע בע"פ 4152/13, הראל ישראלי נ' מדינת ישראל (13.08.14) כך: "שונה הוא המצב באשר להחלטת בית המשפט המחוזי שלא לנכות את ימי מעצרו של המערער. ניכוי ימי מעצרו של מורשע מתקופת המאסר שנגזרה עליו הושרשה בפסיקה זה מכבר. הדבר נובע מהזכות לחירות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומהימנעות מכפל ענישה, לא כל שכן מדובר בענישה בדמות מעצר. לפיכך, ימי מעצר לא ינוכו מעונש המאסר רק במקרים חריגים במיוחד (ראו למשל: רע"ב 4865/04, מדינת ישראל נ' סויסה (28.06.15); על"א 9/82, סלומון נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לז(3) 609 (1983)) ... לעמדתי, הגם שאין חובה לנכות ימי מעצר מעונש מאסר – עקרון החירות תומך בניכוי זה. בכך ניתן ביטוי לכלל לפיו מעצר אינו עונש, אלא תוצאה מתחייבת על מנת להגן על הציבור מפני נאשמים אשר מסוכנותם הוכחה לכאורה בכתב האישום, בהיעדר חלופה מתאימה. אף אם יטען הטוען כי ניתן להגיע לתוצאה עונשית דומה על ידי אי ניכוי ימי מעצר וקיצור תקופת המאסר – הרי שעקרונות השיטה מובילים למסקנה כי ניכוי ימי המעצר הוא דרך המלך". (5) הדין שנהג לעניין זה באשר ל"מעצר בית" כלומר, לשחרור בתנאי הימצאות במקום מסוים נוסח בפרשת ע"פ 1626/91, איברהים דקה נ' מדינת ישראל פד"י מה(5), 76: "בדרך הבחנה דומה – באופן כללי – בין מעצר בית מוחלט למעצר מאחורי סורג ובריח, נוהגים אנו גם לעניין חישוב תקופת המעצר כאשר בית המשפט משית עונש של מאסר בפועל. מקובל עלינו כי התקופה שבה היה הנאשם עצור מאחורי סורג ובריח מן הראוי לנכותה מתקופת המאסר בפועל שנגזרה על הנאשם; אך אין אנו נוהגים לנכות כאמור תקופה שבה היה הנאשם במעצר בית, אף אם מוחלט. יחד עם זה, הרשות בידי בית המשפט – ובמקרים הולמים אף רצוי הדבר – שבבואו לקבוע את שיעור תקופת המאסר בפועל, יביא חשבון, במידה זו או אחרת, את העובדה שהנאשם נתון היה במעצר בית. מעצר הבית יכול ותהא אחת הנסיבות, בשקלול יתר השיקולים, בקביעת תקופת המאסר בפועל" וכן מפי כב' השופט בך: "ברצוני להוסיף רק הערה והיא כי הפרופורציה המוטעית, שהוצעה על-ידי הסניגוריה, לפיה מן הדין להחיל על המקרה הנדון את הוראות סעיפים 53 ו-54 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982 – (להלן חסד"פ) נובעת מהשימוש המקובל בביטוי "מעצר בית", שאיננו מונח משפטי-טכני.

כ"א לחוק העונשין "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". הגישה האחרת היא הגישה שהוצגה על-ידי המדינה בערעור שבפניי, ואקדים ואומַר כי שוכנעתי שהיא הגישה שיש לאמץ.

תנאים אלה כללו ערבות צד ג' נוספת (תנאי שבגינו חתמה אחותו של הנדון על ערבות צד ג' משלימה בסך 120,000 שקל); וכן את המשכו של מעצר הבית שבו היה נתון הנדון "בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט בשעתו, תוך המשך חובת הפיקוח 24 שעות ביממה על ידי הערבים שנקבע בהחלטת בית המשפט בהליך המעצרים". דא עקא, נכונותו של בית המשפט קמא לבוא לקראת הנדון בכל הקשור לעיכוב ביצועו של העונש נכזבה.

...

ממכלול טעמים אלו, שוכנעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, מכוחה חולטה ערבותם של העוררים, ואף לא בהיקף הסכום המחולט.

בנסיבות אלה, החלטתי כי הסכום המחולט בעניינם ישולם בעשרה תשלומים שווים, ולא בחמישה כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

בשולי הדברים, ואף כי לא מצאתי לקבל את טענות העוררים בנושא מודעותם להמשך התחולה של הערבות, אני סבורה שמקרים מסוג זה מחדדים את הצורך להבהיר לערבים ולמפקחים "ברחל בתך הקטנה" את היקף התחייבויותיהם, ובכלל זה במישור הזמן; היינו באשר להמשך תחולתן של ההתחייבויות עד להתייצבותו של הנאשם לריצוי עונשו, אם יורשע וייגזר עליו עונש מאסר.

על פי עובדות כתב האישום, קורבן העבירה הוא גיסו של המבקש, סמיר (להלן: סמיר).

עדיין, ניתן לעכב את ביצוע עונש המאסר, אם בית המשפט סבור כי הדבר ימנע פגיעה בזכויות המבקש במידה העולה על הנידרש, בין היתר, תוך בחינת שיקולים כסיכויי העירעור; סיווג העירעור; חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; תקופת המאסר שהושתה על המבקש והמועד הצפוי לדיון בעירעור; עברו הפלילי של המבקש; היתנהגותו במהלך המשפט; ונסיבותיו האישיות (ראו, למשל: ע"פ 1697/20 שורדיקר נ' מדינת ישראל (18.3.2020)).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנימוקיי הערעור, וכן שמעתי את טענות הצדדים בדיון לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

בענייננו, מצאתי כי מכלול הנסיבות האמורות, מלמד כי יש לקבל את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע העונש.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת.

מקל וחומר מהנמקת הרוב שבעניין אסד עולה שבמצב דברים כגון זה שלפנינו, שבו: הנדון ריצה באופן מיידי את צו השרות שהושת עליו, המדינה לא ביקשה עיכוב ביצוע אלא לאחר שהמערער כבר החל לקיים את הוראות הצוו ועד לפסק הדין בעירעור המערער כבר ריצה את מלוא עונש השל"צ – הרי שלא ניתן לגזור עליו כעת עונש מאסר בפועל.

...

(ב) נראה כי פרשנות ראויה של סעיף 71א(א) מובילה איפוא למסקנה כי אם במועד גזירת הדין לא יכול בית המשפט לגזור על נידון הן עונש מאסר בפועל והן צו שירות לתועלת הציבור – הרי שגם במסגרת הערעור לא יכול בית המשפט לעשות כן ואין זה משנה האם שני העונשים ניתנו במקביל באותה ערכאה, או בשתי ערכאות שונות.

מצב דברים זה שונה מסיטואציה שבגדרה המורשע לא ממלא אחר הצו (על סיטואציה זו חל עתה סעיף 71ד(3) לחוק העונשין, וראו: דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547 (2004) (להלן: עניין אסד), שם הוחלט (טרם התיקון בחוק), בדעת רוב, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, כי מקום שבו נידון לא מילא אחר צו שירות והצו בוטל, וצו השירות שבוטל לא היה העונש היחיד – לא יכול בית המשפט לגזור על אותו נידון עונש אחר במקום צו השירות).

בית משפט השלום הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, כמו גם את נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה והגיע למסקנה כי במקרה זה ראוי להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל כדי לאפשר למערער את המשך השיקום התעסוקתי שהחל בו. נראה כי החלטה זו איזנה בצורה שאין לומר עליה כי היתה בלתי סבירה – את השיקולים הרלבנטיים השונים ולפיכך לא היה מקום להתערב בה. אשר על כן – נוכח כל הטעמים שפורטו לעיל, הנני מציע לחברי כי נעניק פה רשות ערעור ונקבל את הערעור.

ואף על פי שנראה מדברי החתם סופר (אבן העזר סימן פ) שצריך להתרותה שיתירו החרם, מכל מקום בוודאי אין התראה זו מעכבת בברחה ואי אפשר להתרותה, והרי היא כמותרת ועומדת, ואי אפשר שיעוגן על ידי זה. ובנוגע להשלשת כתובה, שלא הפסידה מדין מורדת שלא היו התראות והכרזות, נראה שצריך להשליש, והנודע ביהודה (תניינא) כתב בשהה עשר שנים ולא ילדה שאין צריך להשליש הכתובה, דדוקא בנשתטית שאנוסה לקבלת הגט, מה שאין כן בזה שבידה להתגרש ואינה רוצה להתגרש – אינו מחויב להשליש.

ומהגם דיש לומר דכיון דמסרבת, יש עליה עונש נח"ש [– נידוי, חרם, שמתא], דאף שבעוונותינו הרבים אין יד בית דין תקיפה לפרסם מגזירת המלך כנודע, אבל מכל מקום דת תורה הקדושה בתורה הקדושה בתקפו וכרוך על ראש המסרב, ובעון זה בנים מתים כדין נודרת ואינה מקיימת, ואם כן יוכל לגרשה בעל כורחה ויוצאת בלא כתובה.

גם בתשובת אבני צדק (לגרי"י טייטלבוים אב"ד סיגעט, אבן העזר סימן מ) כתב שאם מסרבת לעמוד לדין תורה, יש להתיר גם מטעם עוברת על דת: ובשגם גיסי הגאון אבד"ק זלאטשוב נ"י העד העיד בנו שחותנו הגאון החוות דעת ז"ל עשה מעשה כך באישה שסרבה לעמוד עם בעלה לדין תורה, תיכף התיר לו לעשות כרצונו.

(3) היתר הנישואין אינו בר־ביצוע אלא לאחר שיקבל אישור סופי מנשיא בית הדין הגדול.

...

גם עניין חיוב האב במזונות או בהוצאות חינוך של הבן, לא נראה לנו צודק בנסיבות הקיימות.

ומצאנו גם בנצי"ב (משיב דבר חלק ד סימן ה) שדן להתיר למי שאשתו ברחה לשאת אישה שנייה, ושם כתב לעניין הכתובה, דאף שמצד המרידה לא הפסידה אלא אם כן התרו בה, וייתכן ויש לה טענות מדוע מגיעה לה כתובתה: מכל מקום אין אנו מחוייבים להזדקק לה, ואפוטרופיא לדקנני לא מוקמינן, וכשתבא תתבע המגיע לה. ולא מצינו תקנת הגאונים להשליש כתובה כי אם בנשתטית וכדומה, ד"פתח פיך לאלם" כתיב.

מסקנות לאור האמור לעיל בית הדין סבור שיש מקום להתיר לבעל חרם דרבנו גרשום, לאחר חתימת מאה רבנים והשלשת גט. הבענו דעתנו, שבחלון הזמן שנותר, ראוי שהאישה תמנה עורך דין לנהל משא־ומתן עם בא כוח הבעל, אולם מאידך אנו סבורים שאין מקום לעכב את פסק הדין, לאור התמשכות העיגון.