על אף שאני מקבלת את טענת התובעים בסיכומי התשובה שלהם, כי מעולם לא הסכימו לפרשנות של הנתבעות לסעיף 4.10 בכל הנוגע לעיכוב בהשלמת עבודות הפיתוח, אני חושבת שיש לקרוא את סעיף 4.10 ככזה המשחרר את יהל מאחריותה.
סעיף 4.10 רישא קובע:
"על אף האמור לעיל ולמרות המועדים השונים הנקובים בתנאים המיוחדים לעניין ביצוע עבודות הפיתוח ומועד מסירת המיגרש ליזם, מובהר כי החברה לא תיחשב כמי שהפרה התחייבויותיה כלפי היזם במידה וחלו עיכובים שונים בבצוע עבודות הפיתוח, כולן או כל חלק מהן, כתוצאה מגורם שאין לחברה שליטה עליהם, כגון עקב פעולות הוראות, או החלטות של הרשות המקומית, מע"צ ורשויות אחרות....".
יהל לא יכולה הייתה להתחיל בעבודות הפיתוח מבלי שניתן לה צו התחלת עבודה על ידי רמ"י ומבלי שניתן לה תקציב לביצוען ודומה שהדברים הובהרו לתובעים במכתבי רמ"י בדצמבר 2014 שצורפו במסגרת מוצג נ/8 למוצגי רמ"י.
במסגרת נספח 2 למוצגי התובעים, צורפו הקבלות על סכומי הפיתוח ששלמו התובעים.
רמ"י בנוגע לעצמה מפנה לסעיף 4.10 סיפא הקובע:
"... כמו כן ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, תהא רשאית החברה לשנות את מועדי השלמת עבודות הפיתוח או כל חלק מהן בהיתחשב בקצב איכלוס האתר וזאת בכפוף לאישור המנהל ובתאום עם המנהל וליזם לא תהא כל טענה או תביעה כנגד המנהל ו/או החברה במקרה כזה."
רמ"י טענה כי סעיף 4.10 סיפא נועד לאפשר לה וליהל להתאים את ביצוע הפיתוח לקצב האיכלוס והשיווק של המגרשים וברור שכששווקו רק 12 מגרשים מתוך 80 יש בכך טעם לעיכוב.
כפי שציינתי לעיל, העדר פנייה לתובעים כשביצוע ההסכם התעכב, הוא מחדל של רמ"י. אני סבורה כי כשהתברר כשלון השיווק של המיכרז הראשון, היה על רמ"י ליזום פנייה לזוכים ולהסביר להם את המצב.
...
המועצה טוענת כי בהיעדר יריבות בינה לבין התובעים ממילא אין מקום לחייב אותה בשום פעולה כלפיהם ולא ניתן לאכוף עליה הסכם שהיא אינה צד לו.
אני דוחה את התביעה של התובעים למסור להם את המגרש על פי הסכם הפיתוח עליו חתמו.
על כן התביעה לאכיפה ולצווים שונים נדחית.
סוף דבר
לאחר שדחיתי את התביעה כנגד המועצה וכנגד יהל, אני מחייבת את התובעים לשאת בהוצאותיהן ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪ לכל אחת מהן וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.
