לאחר הדיון בבית משפט השלום (כב' השופט צ' סהראי), נקבע כי יש לדחות את הבקשה להארכת מעצרו של המשיב, ולשחררו בתנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי.
בבקשתה טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו להורות על שיחרורו של המשיב למעצר בית, וזאת ימים אחדים לאחר קרות הארוע ושעה שמתנהלת נגדו חקירה מורכבת, בין היתר בחשד לבצוע עבירת רצח.
בכל הנוגע לטענת המדינה ביחס להחלטה לדחות את בקשתה לעכב את ביצוע השיחרור – אכן, כפי שנפסק בעבר, "על בית-המשפט אשר החליט על השיחרור 'לשקול היטב-היטב' עד שמסרב הוא לבקשת המדינה לעשות שימוש בסמכות לעכב את החלטתו"; ונידרש הוא להעניק משקל רב להודעת המדינה כי יש בכוונתה להעביר את החלטתו תחת שבט ביקורתה של ערכאת העירעור (בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון, פ"ד נח(2) 406, 417 (2003) (להלן: עניין אלפרון).
...
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערר ובהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, ונתתי דעתי לטענות המדינה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.
טענתה העיקרית של המדינה בבקשה שלפניי היא כי המסקנה אליה הגיעו הערכאות הקודמות לעניין זה שגויה.
לצד זאת, הובהר כי לא כל אימת שהמדינה מבקשת לעכב את ביצוע השחרור, חייב בית המשפט להיעתר לבקשה, ועשויים להיות מקרים בהם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את דחייתה (ראו: עניין אלפרון, בעמודים 418-417; בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 25 (17.4.2012)).
בענייננו, לאחר ששקל בית המשפט המחוזי את הבקשה, הוא הגיע למסקנה כי בשל עינוי הדין שנגרם למשיב כתוצאה מכך שפעם אחר פעם הוחלט על שחרורו וברגע האחרון עוכב ביצוע השחרור בשל הודעת המדינה כי בכוונתה לערור על ההחלטה; ובשים לב לכך שלא נתונה למדינה זכות ערר על ההחלטה – אין מקום לעכב את שחרורו של המשיב פעם נוספת.
לנוכח מכלול האמור, בקשת רשות הערר נדחית.
