בא כוח הנתבע הודיע כי בכוונתו לחלט את הערבות הבנקאית, וככל שיושכר הנכס, ישיב לתובעת את יתרת הסכום שחולט, בנכוי הנזקים שנגרמו לו.
בתגובה הודיעה באת כוח התובעת כי נוכח ההודעה על חילוט הערבות הבנקאית, היא תוסיף להחזיק בדירה; אולם בהודעה שנשלחה לאחר מכן הודיעה כי תפנה את הדירה ביום 31.1.2023 לפי המתוה שסוכם עליו, כפוף להשבת הערבות הבנקאית ועלות התיקון.
אמנם החתימה על הסכם השכירות התעכבה בשל אילוציה של התובעת, וכך הגיעו הצדדים למצב שבמועד תחילת השכירות ההסכם עדיין לא נחתם, אולם העיתוי בו בחר הנתבע לשנות את דעתו ולשוב לדרישתו המקורית, במועד תחילת תקופת השכירות ביום 1.1.2023, העמיד את התובעת בפני קושי לסרב לתנאי שהציב הנתבע.
ההשפעה של הפרת ההסכם הקודם מצד הנתבע מצאה את ביטויה בהודעת הביטול מטעם התובעת, בה נומק הביטול בין היתר בעובדה שהנתבע נימנע מלשלם עבור תיקון הנזילה וחשבון המים.
באשר לחיוב החריג בחשבון המים, על-פי מקבץ החשבונות שהוצגו בפניי, עולה כי התובעת אכן חויבה בחיוב חריג בסך כ-5,000 ₪ בגין התקופה שקדמה לגילוי הנזילה הסמויה.
...
איני רואה מקום לזקוף לחובת מי מהצדדים את העובדה כי בסופו של דבר השוכר שאותר בחר שלא להתקשר בהסכם שכירות, שכן הנסיבות והסיבות לכך לא הוכחו, וממילא לא נדרשת הכרעה בשאלה זו.
בעקבות נסיגתו של השוכר החליפי ברגע האחרון, ביום 28.1.2023, נותר הנתבע ללא דמי שכירות עבור חודש פברואר 2023, ועל כן החליט לפעול באופן מיידי למימוש הערבות הבנקאית שהיתה בידיו מכוח ההסכם לשנת 2022.
אין בידי לקבל טענות אלה של הנתבע, ולא ניתן אלא להתרשם שהן נועדו להוות משקל נגד לתביעתה של התובעת, מה גם שהנתבע לא הגיש כתב תביעה בגין נזקים נטענים אלה, ואף לא הגיש תביעה שכנגד.
סוף דבר
על יסוד כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל בחלקה.
