עיון בתחקירים בטחוניים בבתי משפט

בכל מקרה, באי-עריכת תחקיר מבצעי כתוב ומפורט לגבי ארוע בטחוני אשר לגביו נשמעו בבית המשפט מטעם המדינה עדויות מכלי ראשון והוצגו יומני מבצעים, אין כדי להעביר אל המדינה את נטל השיכנוע על פי דוקטרינת הנזק הראייתי (ע"א 6732/97 אבו אלעש נ' מדינת ישראל (15.3.06; להלן – פרשת אבו אלעש) פסקה 9; ע"א 6991/09 פלוני נ' מדינת ישראל (24.10.11) פסקה 9; השוו: ג' שני "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי מעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקַטיביות" משפטים מא (תשע"א) 315, 333-329).

חסיון זה, האוסר את מסירת התחקיר לידי כל גורם פרט "לאותם גופים בצבא שהתחקיר דרוש להם לצורך ביצוע תפקידם" (שם), משליך במישרין על תחולת דוקטרינת הנזק הראייתי שעה שזו נסמכת על טענה בדבר אי-עריכת תחקיר צבאי בכתב, שהרי החיסיון מחליש עד מאד, אם לא מנתק, את הקשר הסיבתי בין אי-רישום התחקיר לבין סכויי הוכחת התביעה בידי התובע (השוו רע"א 6948/13 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נ' קטיף מושב שיתופי בע"מ (13.12.15) פסקה 8 לפסק דינו של השופט הנדל; ודוקו: יחסיות חיסיון התחקיר הצבאי האמורה בבש"פ 6883/15 פלוני נ' מדינת ישראל (7.12.15), עניינה ב"בבקשת נאשם העומד לדין בקשר לארוע שנחקר בתחקיר, להתיר לו לעיין בחומר התחקיר" (סעיף 1(5) לצוו השיפוט הצבאי (קביעת גוף צבורי), תשנ"ט-1999), אך לא בהליך אזרחי).

בית המשפט העליון נימנע מלקבוע באופן פוזיטיבי שהתובע נטל חלק בהפרות הסדר, ובכל זאת דחה את עירעורו על דחיית תביעתו, בין היתר מהטעם של תחולת ההגנה בדבר "פעולה מלחמתית". נקבע כי "נסיבות אלה אינן באות בגדר תחום הסיכון הרגיל הטמון בפעילות משטרתית" ומשכך בצדק נקבע בבית המשפט המחוזי כי "תחילתו של הסיור כ'פעולה משטרתית' וסופו כ'פעולה מלחמתית" (שם, בפיסקה 7).

...

כפי שנקבע בפרשת לרנר (בפסקה 18 לפסק דינו של השופט מצא): "החייל הסביר איננו החייל המושלם. גם חייל סביר עשוי לטעות בהפעלת שיקול דעתו ולקבל החלטות שאינן החלטות אידאליות. בנסיבות שבהן עלול הוא להיכשל בהפעלת שיקול דעתו, כל שנדרש ממנו הוא שטעותו תהיה סבירה". משלא הוכיח התובע רשלנות בהתנהגות החיילים, דין התביעה להידחות אף בלא היזקקות לשאלה האם עומדת לנתבעת ההגנה בדבר "פעולה מלחמתית" על פי סעיף 5(א) לחוק הנזיקים האזרחיים.

דעתי היא כי ההגנה האמורה חלה בנסיבות בהן התרחש האירוע, ומשכך דין התביעה להידחות גם אילו הייתה מוכחת רשלנות החיילים.

לסיכום, דין התביעה להידחות באשר התובע לא הוכיח כי נפגע בנסיבות שתוארו על ידו בכתב התביעה ובעדותו (ומדובר במספר גרסאות לא עקביות).

בית משפט השלום בירושלים ת"א 38864-08-13 יונה ואח' נ' המשרד לבטחון פנים-הרשות הארצית לכבאות והצלה ואח' תיק חצוני: בפני כב' השופט עבאס עאסי התובעים .1 מרדכי יונה .2 אמילי אילה יונה ע"י ב"כ עוה"ד ד. דוגה הנתבעים 1. המשרד לבטחון פנים - הרשות הארצית לכבאות והצלה - 2. כיבוי והצלה מחוז ירושלים (בית שמש) ע"י ב"כ פרקליטות מחוז ירושלים פסק דין

מר גרסיאני מציין בחוות דעתו כי: לצורך הכנת חוות הדעת, הוא שמע את גרסת התובע, עיין בתחקיר יחידת הכבוי האוירי, כתבי הטענות של התובע, כתב ההגנה והתצהירים שמטעם הנתבעת; הוא מציין כי בשריפה דנן, האש התפשטה על שטח יער וחורשה ששירותי הכבאות התקשו להשתלט עליה; הם הפעילו מטוסי כיבוי שהטילו חומר מעכב-בעירה שצבע את הבתים באדום; בתחילת הארוע הטילו המטוסים רק מים אך בהמשך כשהאש התפשטה לכיוון הבתים השתמשו במעכב-בעירה; החומר הוטל בסביבת בתי מגורים בשכונת מבשרת ציון ועין חמד, התפזר על כמה בתים וגרם לנזק למספר בתים.

בנסיבות אלה, ובצל התנאים הקשים ששרו במקום, אשר עדי המדינה חזרו והדגישו הן בתצהיריהם והן בעדותם בבית המשפט, לרבת חום כבד, רוחות ערות, שטח טופוגרפי קשה, קרבה לבתי מגורים, מידרון תלול, סבורני שהיה צריך לקבל את ההחלטה לשימוש במעכב-בעירה בשלב הראשון של המאבק בשריפה וללא כל דיחוי, כפי שצוין בתחקיר שנערך על ידי מר ליברמן.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי הערכתו של מר חסון לא נסתרה והיא אף סבירה, ולכן יש לקבל אותה.

סוף דבר לנוכח האמור, התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 87,750 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הכנת השמאות – 31/7/2012, וכן הוצאות משפט שכוללות: אגרת משפט, עלות חוות דעתו ועדותו של המומחה, מר גרסיאני, בסך 5,850 ₪, שכר השמאי מר אמנון חסון בסך 1,755 ₪, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ז, 13 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.

עוד שקל בית המשפט לקולה את העובדה שהעבירות נחשפו רק מאחר שהמערער סיפר עליהן, תחילה לחבר ולאחר מכן במסגרת תחקיר בטחוני.

מכל מקום, העיון בפסיקה מעלה כי בגין עבירות מהסוג שביצע המערער, בהיתחשב בחומרה היתרה של עבירות מין קשות המבוצעות בקטין בן מישפחה, ובהיתחשב במשך הזמן לאורכו בוצעו העבירות ומספרן, העונש שנגזר על המערער מצוי במיתחם הענישה הראוי.

...

עיינו בקפידה באסופת הפסיקה הנרחבת שהגיש המערער, אך לא מצאנו כי היא מצביעה על כך שהעונש שנגדר עליו חורג ממתחם הענישה הראוי בגין העבירות שבהן הורשע.

מכאן, לטיעוניו של המערער שעל פיהם יש להקל בעונשו בשל נסיבות הקשורות בעבירה והן חיצוניות לה. שקלנו היטב את טענותיו של המערער בהקשר זה אך לא מצאנו בהם כל הצדקה להקלה בעונשו.

סוף דבר, נוכח כל האמור הערעור נדחה.

]השופטת ד' ברק-ארז: בפנינו עתירה שבה מבקשים העותר 1, שהוא קטין אשר נפגע על-פי הנטען מקליע של חיילי צה"ל והעותרים 3-2, הוריו, כי בית משפט זה יורה למסור להם את מלוא חומר החקירה, לרבות תחקיר המח"ט (להלן: התחקיר), המתייחס לארוע הפגיעה מיום 15.7.2007 (להלן: הארוע).

ביום 22.6.2011 חתם שר הבטחון על תעודת חיסיון מכוח סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 לפיה הוטל חיסיון על כל מידע העלול לחשוף את זהותם של חיילי צה"ל או את דרכי הפעולה של צה"ל וכוחות הבטחון.

כמו כן, הגישו העותרים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקשה לחייב את המדינה לאפשר להם לעיין בתחקיר, מכוח תקנה 114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

...

ביום 5.11.2013 הודיעו המשיבים כי ביום 28.10.2013 נמסר לידי העותרים הסיכום של ממצאי התחקיר, ומשכך דין העתירה להידחות.

נוכח הטיפול בבקשת העותרים כמתואר לעיל העתירה מיצתה את עצמה ודינה להידחות.

סוף דבר: העתירה נדחית.

מימצאי הקבו"ד התקבלו בחודש ינואר 2016, ובהם נמצא, בין היתר, כי בעשרות מקרים דיווחי התובעת בדבר התייצבותה במקום העבודה אינם תואמים לשעות שבהן עבדה בפועל; התובעת לא עברה תחקיר ביטחוני כנדרש לתפקידה משך זמן רב; למרות שהוצמד לה רכב התובעת לא השתמשה בו ברוב המכריע של הזמן וכן זאת שהתובעת התבטאה בצורה לא ראויה.

באשר לכינוי הגנאי שבו כינה הנתבע את התובע ("חרא") באחת מהתגובות, הרי שהגם שעסקינן בכינוי בוטה, הנני סבורה כי יש לאמץ את גישת הפסיקה והספרות המצדדת בכך שככלל אין מקום להכיר בגידופים וקללות ככאלה העולים כדי לשון הרע; זאת נוכח השכיחות המצערת של קללות וגידופים בחיים החברתיים במדינה והחשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע", תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן.

סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע מתיר חיוב בפירסום תיקון או הכחשה, אם כי לא אופי של סעד מסוג היתנצלות ועיון בפסיקה מעלה כי גם המצדדים בגישה שיש בכל זאת סמכות לבית המשפט להורות על היתנצלות, המדובר בסמכות שבשיקול דעת, שיש להפעילה בזהירות ובצמצום משום שיש בה כפיה על הנתבע להשמיע דברים, ולכן מגלמת מידה משמעותית של פגיעה בו. במקרה דנן, גם אם אבחר לאמץ את הגישה האחרונה, אני סבורה כי אין מקום להפעילה נוכח עמדתו הנחרצת של הנתבע שלא לעשות כן; כפי שבאה לידי ביטוי, בזמן אמת, בשעה שהתבקש לעשות כן על ידי עו"ד בראל באחת התגובות לפוסט השני והן כפי עמדתו שבאה לידי ביטוי בעדותו ביחס לכינוי התובעת בפירסום אודות מערכת היחסים הנטענת שניהלה עם התובע (ר' ע' 55 שו' 21-24 לתמליל ישיבת ההוכחות).

...

סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע מתיר חיוב בפרסום תיקון או הכחשה, אם כי לא אופי של סעד מסוג התנצלות ועיון בפסיקה מעלה כי גם המצדדים בגישה שיש בכל זאת סמכות לבית המשפט להורות על התנצלות, המדובר בסמכות שבשיקול דעת, שיש להפעילה בזהירות ובצמצום משום שיש בה כפיה על הנתבע להשמיע דברים, ולכן מגלמת מידה משמעותית של פגיעה בו. במקרה דנן, גם אם אבחר לאמץ את הגישה האחרונה, אני סבורה כי אין מקום להפעילה נוכח עמדתו הנחרצת של הנתבע שלא לעשות כן; כפי שבאה לידי ביטוי, בזמן אמת, בשעה שהתבקש לעשות כן על ידי עו"ד בראל באחת התגובות לפוסט השני והן כפי עמדתו שבאה לידי ביטוי בעדותו ביחס לכינוי התובעת בפרסום אודות מערכת היחסים הנטענת שניהלה עם התובע (ר' ע' 55 שו' 21-24 לתמליל ישיבת ההוכחות).

בכל הקשור לעוולת "שקר מפגיע", הרי שמקום בו אחת מיסודות העוולה הינו הוכחת קיומו של "נזק ממון" ולנזק מסוג זה לא עתר מי מהתובעים (וממילא לא הוכח כזה), הרי שגם דינה להידחות.

סוף דבר: לאור כל האמור, התוצאה הינה כי שתביעת התובעים מתקבלת, כל אחד ביחס לחלק לעילות התביעה שנמצא כי הוכחו, הכל כמפורט לעיל.