עיון במסמכים לפי פקודת העיריות

הסיבה העיקרית לכך היא התרשמותי כי המשיבה עשתה שימוש בכלים העוצמתיים שהוענקו לה בפקודת המסים (גבייה) שלא בהתאם לאמות המידה הנדרשות במשפט המינהלי שלכלליו היא כפופה ועל כן נראה כי בעניינינו זה חזקת התקינות אינה עומדת לה. הערייה השתמשה בסמכות השלטונית שניתנה לה בפקודה לרישום הערת שיעבוד על סכום של 1,100,000 ₪(!) על הנכס של העותרים ברחוב דנין לאבטחת חוב הגם שכלל אין מדובר בחוב הניתן לגבייה על פי פקודת המיסים.

עיון בין המסמכים המרכיבים את נספח 7 שהכותרת שנתנה לו המשיבה "העתק חלק ממכתבי הדרישה המינהליים שנשלחו לעותרת..." מגלה כי הערייה מבהירה ומתרה כי "אם לא ישולם חוב זה במלואו... ינקטו כנגדך הליכי גבייה בהתאם לפקודת המיסים (גבייה)" ועוד כוללת ההתראה את אמצעי הגבייה שיֵעָשוּ "בהתאם לפקודת המיסים (גבייה)". לא רק זאת אלא שהסכומים המופיעים באותם "מכתבי דרישה מינהליים" בסעיף "שונות כולל שכ"ד וחינוך" עולים ותופחים ממכתב למכתב באופן בלתי מובן, ואין בהם כל רמז לאיזו תקופה מדובר וממה נובעים אותם סכומים.

...

יוצא אפוא כי כלל לא ברור מהחומר שצורף שהעותרים אכן קבלו את ההתראות כל השנים ולהפך התרשמתי דווקא כי החנות היתה סגורה, ולא מצאתי כל אינדיקציה לפעילות איזושהי.

דברים דומים נאמרו גם בבר"מ 867/06 מנהלת הארנונה חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08): "יחד עם זאת, ובייחוד לאור חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית בהיותה רשות ציבורית, נראה לי כי הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או החזקה של נכס מסוים שבשטחה.

סוף דבר החובות בעניין הנכס ברחוב דנין – ידונו בבית המשפט השלום לשם הוגשה התביעה וההתנגדות כפי שהוריתי בסעיף 12 לפסק הדין.

מ.ר. 8774679, שנת ייצור 2013 (לעיל ולהלן: "הרכב"), מכיוון מחנה נתן לאיזור תעשייה עמק שרה, למפעל "קוקה קולה", כאשר הגיע לשער ברזל פתוח, השער נע לכיוון הרכב תוך חסימת נתיב הנסיעה, היתנגש ברכב וגרם לו לנזק; בנסיבות העניין יש להחיל את הכללים לפי סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); התאונה ארעה בשל רשלנות של הנתבעת, או מי מטעמה; היתנהגות הנתבעת עולה לכדי הפרת חובה חקוקה לפי פקודת העיריות [נוסח חדש] והתקנות שהותקנו מכוחה, חוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965 והתקנות שהותקנו מכוחו, וחוק הבטיחות במקומות צבוריים, התשכ"ה-1962 והתקנות שהותקנו מכוחו; השמאי אריק דהן שבדק את הרכב מצא שיש להכריז עליו כ"אובדן כללי"; התובע לא קיבל תשלום בגין הנזקים שנגרמו לרכב; יש להפחית מהפצוי את שווי השרידים בסך של 9,000 ₪; הסעדים שנתבעו- ערך הרכב לפי הערכת השמאי בסך של 109,000 ₪, שכר טירחתו של השמאי בסך של 2,000 ₪; סה"כ- בנכוי ערך השרידים בסך של 9,000 ₪- 102,000 ₪.

הגב' אורית שוחט, מנהלת עמק שרה מטעם הנתבעת, טענה בתצהירה (סעיף 8) כי "הערייה מתחזקת את השער על בסיס קבוע לרבות התיקון בעקבות הארוע נשוא התביעה דנה. השער היה תקין ולא התקבלה אצל הנתבעת כל פניה או טענה לעניין זה". הגב' שוחט העידה בחקירתה הנגדית שידעה לגבי השער הנידון מעיון במסמכי התביעה והתמונות שהוצגו לפניה (ע' 16, ש' 16-17; ע' 17, ש' 1-12), והעידה לגבי הנהלים הנוגעים לפתיחתם וסגירתם של השערים ותיקון השער על ידי הנתבעת באמצעות החברה העירונית "יעדים" (ע' 17, ש' 16-25; ע' 18, ש' 19, ש' 20-25; ע' 20, ש' 1-3).

...

הנתבעת טענה בסיכומיה שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר אלא שאין בידי לקבלה.

התרשמותי הברורה, לאחר בחינת חומר הראיות, שלתובע לא הייתה ידיעה ולא יכלה להיות ידיעה לגבי הנסיבות שגרמו לתאונה, שהתרחשה עליו בהפתעה גמורה, לנתבעת הייתה שליטה מלאה על השער (כפי שהנתבעת טענה בסיכומיה), ובכלל זה על הנהלים הנוגעים לקשירתו לעמודי העיגון, ונראה לי, כפי שפורט לעיל, שהמקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה שאלה ננקטו על ידה עובר להתרחשות התאונה.

יוצא אפוא שממצאי השמאי לא נסתרו על ידי הנתבעת ולאחר שאלה נבחנו על ידי מצאתי לנכון לקבלם.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובע את החיובים הכספיים הבאים- סכום התביעה בסך של 102,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

סעיף 140א(א) לפקודת העיריות קובע זכות עיון לחברי המועצה של הערייה: "(א) פנקסי העיריה ומסמכיה יהיו פתוחים לעיון ולבדיקה לפני כל חבר המועצה; הם יועמדו לרשותו לפי בקשתו לא יאוחר משלושה ימים מיום פנייתו אל ראש העיריה או מי שהוא הסמיכו לכך...". ס"ק (א1) קובע כי אם המסמכים שחבר המועצה ביקש לא הובאו לעיונו, ידרוש הממונה על המחוז במשרד הפנים מראש הערייה לעשות כן: "(א1) לא הועמדו פנקסי העיריה או מסמכיה לרשות חבר המועצה בתוך הזמן כאמור בסעיף קטן (א), ידרוש הממונה, לפי בקשת חבר המועצה, מראש העיריה לעשות כן; לא נעתר ראש העיריה לדרישת הממונה בתוך שבעה ימים מיום דרישתו, ידרוש ממנו הממונה בצו לעשות כן בתוך תקופת הזמן שיציין בצו". ס"ק (ב) מסייג את זכות העיון, אך גם קובע חריג לסייג:מיום 7.8.2001הוספת סעיף קטן 140(א1) "(ב)  זכות העיון בפנקסים ובמסמכים לפי סעיף קטן (א) אינה חלה על פנקס או מיסמך שגילויו או פירסומו אסור על פי כל דין ועל רישום או מיסמך הנוגעים במישרין בזכויותיו של פרט או בחובותיו כלפי העיריה, זולת אם הם משמשים נושא לדיון במועצה או בועדה מועדותיה שמבקש העיון חבר בה". הכלל הוא איפוא, כי פנקסי הערייה ומסמכיה יהיו פתוחים לעיון ולבדיקה לכל חבר מועצה.

...

בנסיבות המקרה, נוכח המסקנות שאליהן הגעתי כמפורט לעיל, ובשלב זה של ההתדיינות, לא מצאתי מקום ליתן סעד כלפי משיבה 4, וסבורני כי דין העתירה נגדה, להידחות.

העתירה מתקבלת אפוא באופן חלקי, כלפי המשיבים מס' 1 – 3, ועליהם לאפשר לעותר עיון וצילום המסמכים בהתאם למפורט לעיל, וזאת, תוך 45 ימים ממועד היוודע פסה"ד לבא כוחם, כפוף לתקופות שבהן יהיו משרדי החכ"ל והעיריה סגורים ע"פ דין או הוראת רשות מוסמכת, לרבות בשל מצבי לוחמה, או בשל הכרזת הסגר עקב מגיפת הקורונה.

העתירה נגד המשיבה מס' 4 נדחית.

תכלית תיקון 131 לפקודת העיריות סעיף 330 לפקודה לאחר תיקון 131, קובע פטור מתשלום ארנונה למשך 3 שנים לנכסים 'הרוסים' או 'ניזוקים', תקופה זו מכונה 'תקופת הפטור הראשונה'; לאחר תקופת הפטור הראשונה, חייב בעל הנכס בתשלום ארנונה לתקופה של 5 שנים, תקופה המכונה 'תקופת התשלום'; וככל שבתום תקופת התשלום נותר הנכס במצבו (הרוס או ניזוק), יכול בעל הנכס ליתן הודעה לעירייה לפיה הנכס עודנו הרוס או ניזוק ואז יהנה מפטור מתשלום ארנונה ללא הגבלת זמן.

בעניינינו לא הציגה המערערת ולו ראשית ראייה שתתמוך בסווג שונה מזה שנקבע, שבעתיים יש לתת משקל לכך שהוצע לה לעיין במסמכים לפיהם התקבלה החלטת המשיב (ראה פרוטוקול מיום 11.3.2021, בעמ' 9 שורות 25-26), ולאחר העיון לא הוגשה כל בקשה לבית המשפט, משכך אין לי אלא לקבל את קביעת ועדת הערר בנוגע לסיווג הנכס, ולא מצאתי להתערב בה. להוסיף כי הלכה היא שבית המשפט היושב כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר אינו מיתערב בקביעות עובדתיות של הוועדה שקבעה מהו הסווג הראוי לנכס נשוא העירעור, אלא אם נפלה טעות בולטת על פניו (כך ראו עמ"נ 12244-07-11 אלעד מערכות הנ"ל סעיף 22 וההפניות שם).

...

מסקנה זו מתחייבת גם לאור חזקת התקינות המנהלית לפיה "פעולתה של רשות מס, המעוגנת בחוק, מוחזקת כפעולה שנעשתה כדין, והמעוניין בביטולו של הצו שהוציאה הרשות הוא הנישום המערער עליו. לכן, על הנישום רובץ הנטל לשכנע את בית המשפט כי יש לבטל את הצו או לשנותו" (רע"א 1436/90 גיורא ארד נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו(5) 101, פס' 12 לפסק הדין (1992)).

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעות העובדתיות של ועדת הערר בעניין סיווגו המזערי של הנכס.

סוף דבר אני דוחה את הערעור.

עיון במסמכים שצורפו לבקשת האישור מעלה את העובדות הבאות: ביחס למבקשת 1 – ביום 10.6.2019 הודפסה "קבלה למשלם" שבה נידרש הפרש תשלום בגין חודש יוני 2019 בסך 2,132.50 ₪.

בית המשפט העליון לא הכריע מפורשות בשאלה זו. עם זאת בעע"מ 8810/10 חברת פרטנר תיקשורת בע"מ נ' המועצה האזרית תמר (5.3.2013) (להלן: "עניין פרטנר") ציין השופט א' רובינשטיין כי שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה, והוסיף: "אכן, ניתן להעלות הרהור במה נשתנתה הגביה לפי פקודת המסים (גביה) מן הגביה באמצעות פקודת העיריות, שהראשונה אינה אפשרית לגבי חוב שנוי במחלוקת והשניה אפשרית; אך דבר זה מסור למחוקק" (פסקה י"ז בפסק הדין) (הדגשה שלי – מ' נ').

...

מכל מקום אני סבורה כי נוכח התיקון בפקודת העיריות והחלתו באופן פרוספקטיבי הבהיר המחוקק כי התיקון אינו חל על הליכים עובר לתחולת החוק.

על כן, אני קובעת כי לא קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלה האם ניתן לנקוט הליכי גביה מנהליים מכוח פקודת העיריות עוד בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה/ ערר, תוכרע לטובת הקבוצה.

סוף דבר בקשת האישור – נדחית.