לאחר מכן ובמידת הצורך יהא עלינו לבחון אם מיתקיים החריג האמור בסעיף 8(ד) לחוק, כלומר – אם מדובר במאגר מידע שפורסם לרבים או הועמד לעיון הרבים כאמור בסעיף הנ"ל. אם המענה לשאלה זו חיובי, ההתנהלות תקינה והדיון מגיע לסיום.
לאחר הדיון בעיניין האגודה ופסיקה רבה בעקבותיו ברור שברמה המעשית, גם אם העתרות לבקשות עיון נעשית "כדבר שבשיגרה" (שם, בסע' 25), וגם אם הכלל הרחב הוא "שיש לאפשר לכל פרט לעיין בתיקי בית המשפט" (שם, בסע' 21 ופסיקה רבה נוספת כגון: עניין ברקוביץ', סע' 7; רע"א 6624/20 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' גולובינסקי (19.1.2021), תיקי בית משפט אינם פתוחים הלכה למעשה לכל דורש ללא הגבלה (ר' גם בש"פ 5234/14 הלוי נ' מדינת ישראל (21.12.2014) (עניין הלוי), סע' 13-12).
...
יוער כי מסקנה זו, העולה מלשונה של הוראת החוק, אינה נסתרת מתוך ההיסטוריה החקיקתית.
מהטעמים שתוארו לעיל ובהינתן הדרך שבה נוהל ההליך, באתי לכלל מסקנה כי לא אוכל לעשות זאת וכי לא יהיה די בהשלמת טיעון או במהלך מוגבל אחר.
כך אמר בעניין זה יו"ר הוועדה, חה"כ צוקר, כאשר הצעת החוק עלתה בסופו של דבר לקריאה שנייה ושלישית (והתקבלה ללא הסתייגויות):
"בהצעת החוק הממשלתית שקיבלנו לוועדה ההגנה היתה בדרך של רישום, היינו, חובת רישום על כל מאגר מידע, ואנחנו החלטנו ללכת בדרך אחרת. המרנו את חובת הרישום בחובת פיקוח. לא עוד רישום של כל מאגר מידע. בדקנו את המצב באירופה ובארצות-הברית... והתברר לנו שהדרך לפיקוח היא לא בהכרח רישום. הדרך לבקרה איננה בהכרח רישום, אלא פיקוח, ואנחנו צמצמנו את חובת הרישום... ולעומת זאת נתנו כלים יותר משמעותיים. אני לא יודע אם הם משמעותיים דיים, אבל הם הרבה יותר משמעותיים מאשר כיום מבחינת המפקח על מאגרי המידע, מבחינת רשם מאגרי מידע, ואני מקווה שכלי הפיקוח האלה יהיו יעילים יותר מאשר דרישה פורמליסטית לרישום בלבד, שמאחוריו אין שום פיקוח."
דברי הכנסת 12.3.1996 עמ' 5227 (ההדגשה הוספה – ת.א).