עיון במאגרי מידע הגבלות וחריגים

לפיכך, הגישה בקשה לסעדים זמניים, שלפיהם בית הדין יגביל את עיסוקה של הנתבעת שכנגד ויורה לה להמנע מלנצל את המידע העיסקי שברשותה, המבוסס על רשימת ספקים בסין ורשימת לקוחותיה הקבועים של התובעת שכנגד.

הנתבעת שכנגד הקדימה וטענה כי ברחבי הארץ פועלות חנויות רבות למכירת בגדי אופנה והן מוכרות לאנשים העוסקים בתחום וניתן לאתר אותן על נקלה מעיון במאגרי מידע מקוונים ואחרים.

מבחינה משפטית, טענה, כי היא רשאית לעסוק במשלח ידה ובהתאם לפסיקה, לא ניתן להגביל אותה אלא במקרים חריגים, שאינם מתקיימים בעניינינו ובכל מקרה, אין המדובר בסודות מסחריים השייכים לתובעת שכנגד, כטענתה.

...

לאור כל האמור לעיל, ראיתי לדחות את רכיב התביעה המתייחס להוצאת לשון הרע.

סיכומם של דברים - תביעתה הנגדית של הגב' חן נדחית בזאת על כל ראשה וחלקיה.

התביעה שכנגד נדחית והגב' חן תשלם בתוך 30 יום מהיום את הסכום שנפסק כהוצאות משפט והשתתפות בשכ"ט עו"ד, כמפורט בסעיף 179 לעיל.

לאחר מכן, עם התעקשותה של התובעת לקבל הסבר, נטען שהנתבעת נכנסת לגדר החריגים לחוק, מאחר והיא נותנת שירותי מידע.

הנתבעת טוענת כי המחוקק הגביל את חופש ביטול העיסקאות ע"י הצרכנים כשמדובר במידע, על מנת למנוע מצב בו הצרכן יקבל את המידע הדרוש לו (ואף יעשה בו שימוש) ויחזור בו מכוונתו לשלם בעדו, לאחר שהמידע הגיע לרשותו.

בידה מאגר של נתונים, המובעים בשפת מחשב, שצברה ממידע שלקוחותיה השונים מסרו בידה, לשם העברתו לאחר.

העיון בהוראות החוק מעלה, כי מקרה של אי קיום סע' 14ג(א) הנ"ל, אינו מנוי בין המקרים בסע' 31א לחוק, שעיינו פיצוי לדוגמא.

...

המסקנה בשאלה המרכזית הנ"ל משליכה על השאלה אם התובעת היתה זכאית להחזר כספי, ואם כן – מה גובהו? ראוי לפתוח בהוראות החוק, ובדברי המחוקק.

אני סבורה, אפוא, שהנתבעת עונה על דרישת סע' 14ג(ד)(3) לחוק, בבחינת מי שמספקת שירות מידע לצרכן, וככזו היא איננה מחויבת להסכים לביטול העסקה.

לכן אני סבורה כי אי הגילוי הוא מהותי עבורה.

"דומה כי בית המשפט [בעיניין גרוס] אינו קובע דרישה מחמירה כוללת אלא יש לראות את דבריו בהקשר של תקנת השוק. תקנת שוק מהוה פגיעה בזכות קניין קודמת, ועל מי שמעוניין להנות מכך לבדוק את כל המסכמים הפומביים המצויים אצל הרשם. לא היינו ממהרים אפוא ללמוד מפסק הדין על קיומה של חובה כללית לעיין באגרות החוב ולהחשיב את כל ההגבלות הכלולות בה בידיעתו הקונסטרוקטיבית של נושה מאוחר." (לרנר, עמ' 326).

ברור מאליו, כי זכות העיון בפנקס השיעבודים מטילה חובה על הרשם לאפשר עיון במאגר המידע הממוחשב, שאם לא כן אין הוא מקיים את חובתו הסטאטוטורית.

נראה כי לשיטתם של המחברים ניתן ללמוד מלשונו של הסעיף יותר מאשר המסקנה (המקובלת על הכל) כי סעיף 169(ב) יצר חריג לכלל הייחוס לאחור, ועל כן כוחה של ההגבלה בשיעבוד צף יפה כלפי צדדים שלישיים רק מיום רישומה.

...

ת השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנה אליה הגיעה חברתי השופטת ד' ברלינר ולפיה דין הערעור להתקבל, אך ברצוני להוסיף הערות מספר באשר לטעמים המצדיקים תוצאה זו בעיני.

כפי שכבר צוין דעתי בעניין זה כדעתה של השופטת ברלינר וכמוה אף אני סבורה שאין להקיש מהוראת סעיף 178 לפקודת החברות על פרשנותה הראויה של ההוראה שבסעיף 169(ב) לפקודת החברות.

ת לפיכך התוצאה היא כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר.

לאחר מכן ובמידת הצורך יהא עלינו לבחון אם מיתקיים החריג האמור בסעיף 8(ד) לחוק, כלומר – אם מדובר במאגר מידע שפורסם לרבים או הועמד לעיון הרבים כאמור בסעיף הנ"ל. אם המענה לשאלה זו חיובי, ההתנהלות תקינה והדיון מגיע לסיום.

לאחר הדיון בעיניין האגודה ופסיקה רבה בעקבותיו ברור שברמה המעשית, גם אם העתרות לבקשות עיון נעשית "כדבר שבשיגרה" (שם, בסע' 25), וגם אם הכלל הרחב הוא "שיש לאפשר לכל פרט לעיין בתיקי בית המשפט" (שם, בסע' 21 ופסיקה רבה נוספת כגון: עניין ברקוביץ', סע' 7; רע"א 6624/20 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' גולובינסקי (19.1.2021), תיקי בית משפט אינם פתוחים הלכה למעשה לכל דורש ללא הגבלה (ר' גם בש"פ 5234/14 הלוי נ' מדינת ישראל (21.12.2014) (עניין הלוי), סע' 13-12).

...

יוער כי מסקנה זו, העולה מלשונה של הוראת החוק, אינה נסתרת מתוך ההיסטוריה החקיקתית.

מהטעמים שתוארו לעיל ובהינתן הדרך שבה נוהל ההליך, באתי לכלל מסקנה כי לא אוכל לעשות זאת וכי לא יהיה די בהשלמת טיעון או במהלך מוגבל אחר.

כך אמר בעניין זה יו"ר הוועדה, חה"כ צוקר, כאשר הצעת החוק עלתה בסופו של דבר לקריאה שנייה ושלישית (והתקבלה ללא הסתייגויות): "בהצעת החוק הממשלתית שקיבלנו לוועדה ההגנה היתה בדרך של רישום, היינו, חובת רישום על כל מאגר מידע, ואנחנו החלטנו ללכת בדרך אחרת. המרנו את חובת הרישום בחובת פיקוח. לא עוד רישום של כל מאגר מידע. בדקנו את המצב באירופה ובארצות-הברית... והתברר לנו שהדרך לפיקוח היא לא בהכרח רישום. הדרך לבקרה איננה בהכרח רישום, אלא פיקוח, ואנחנו צמצמנו את חובת הרישום... ולעומת זאת נתנו כלים יותר משמעותיים. אני לא יודע אם הם משמעותיים דיים, אבל הם הרבה יותר משמעותיים מאשר כיום מבחינת המפקח על מאגרי המידע, מבחינת רשם מאגרי מידע, ואני מקווה שכלי הפיקוח האלה יהיו יעילים יותר מאשר דרישה פורמליסטית לרישום בלבד, שמאחוריו אין שום פיקוח." דברי הכנסת 12.3.1996 עמ' 5227 (ההדגשה הוספה – ת.א).

בית-המשפט קבע, כי אין ממש בטענת המבקש לפיה בהתנהגותו לא היה כרוך איום, שכן המבחן הוא אובייקטיבי ובעצם שליחת מכתבים רבים, יש כדי "להטיל אימה". שנית, נקבע כי הרשאתו של המבקש להכנס למאגרי המידע הוגבלה אך לצורכי תפקידו, בעוד שבין פעולותיו לתפקידו – לא היה דבר.

שלישית, לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, עיון של המבקש במידע המצוי במאגרים לתכלית זרה לעבודתו, הנה כעיון בו על-ידי אדם זר. משכך, אין זה משנה כלל ועיקר שהמידע לא הופץ לאדם שלישי.

באשר להשגות המבקש כנגד העונש, הכלל הוא כי השגות מסוג זה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, עניינו של המבקש אינו נימנה עליהם (ראו רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 646).

...

אשר על כן, הבקשה נדחית.