עיון בחומר חקירה - סמכות השופט הדן בתיק

הפסיקה פירשה את הדיבר "בית המשפט הדן בדבר" בסעיף 45 באופן שהדיון יתקיים בבית משפט שקנה סמכות לידון בהליך העקרי, באחד משני מסלולים אפשריים: המותב שדן בתיק העקרי או שופט שאינו דן בו ((ראו למשל ע"פ 1554/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (19.5.2015)).

והשוו להסדר הקבוע בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיו בקשה לעיון בחומר חקירה תדון "במידת האפשר... בפני שופט שאינו דן באישום". בשנת 2016 תוקנה הפקודה, וההסדר הנוהג אומץ במפורט ובמפורש, תוך שהמחוקק קובע בסעיף 45 לפקודה כי "בית המשפט רשאי להעביר את הדיון בעתירה לשופט יחיד שאינו דן בתיק". שיקול הדעת שניתן לבית המשפט מעורר את השאלה כיצד ראוי להפעילו.

...

סוף דבר, אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת לתת החלטה בעתירה לגילוי ראיה.

דווקא לנוכח השיקולים הנוגדים שהציג חברי אני סבורה כי נקודת האיזון עשויה להשתנות ממקרה למקרה, כפי שקורה לעתים גם בבקשות אחרות לקבלת חומרים (השוו: ע"פ 3600/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 88-78 (20.6.2019)).

ככלל, אני סבורה כי ההחלטה האם לדון בעתירה היא עניין המסור לשיקול דעתו של המותב הדן בתיק העיקרי עצמו.

בבית המשפט העליון בש"פ 6517/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. עבדללה אלצנע 2. דבלאן תראבין בקשה שנייה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 תאריך הישיבה: ח' בחשון התשפ"ב (14.10.2021) בשם המבקשת: עו"ד עדי שגב בשם המשיב 1: עו"ד אורי בן נתן ][]החלטה

ביום 9.2.2021 היתקיים דיון מענה לפני השופט שדן בהליך העקרי ונוכח בקשת הצדדים, הועבר התיק לשמיעה למותב אחר.

באותו היום היתקיים גם דיון בבקשה לעיון בחומרי החקירה שהגיש המשיב, אך נוכח כמות חומרי החקירה בתיק, נקבע דיון נוסף לחודש מאי.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, האזנתי לטענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני, עיינתי בחומר המודיעיני במעמד צד אחד וקיבלתי הבהרות לגביו מנציגי המדינה, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל.

הגם שכך, המדינה ציינה בדיון לפניי כי בתקופת ההארכה המבוקשת צפויים להתקיים 4 דיונים, ואכן יש לקוות כי בתקופת הארכה זו ההליך העיקרי בעניינו של המשיב יעלה על "דרך המלך". באיזון בין השיקולים האמורים סבורני כי המסוכנות שנשקפת מהמשיב, ובכלל זאת החשש משיבוש הליכים מטה את הכף להאריך המעצר בנקודת הזמן הנוכחית.

סוף דבר: מוארך מעצרו של המשיב ב-90 ימים החל מיום 15.10.2021 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 34799-10-20 בבית המשפט השלום בבאר שבע, הכל לפי המוקדם.

ב"כ המבקש הפנה לפסיקה בע"ח 15215-09-20 בה קבע כב' השופט ארז פורת הדן בתיק שעל המשיבה, משטרת ישראל, להעמיד לרשות המבקש את מלוא החומר שנאסף לגבי הדוחות נשוא הבקשה.

בעיניין זה טענה כי בעבירות מסוג בררת משפט, שלא הוגשו בהם בקשות להשפט, לא הוגש גם כתב אישום ולכן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 74 לחסד"פ. באשר לפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקש (ע"ח 15215-09-20, כאמור לעיל), הרי ששם נפסק שמדובר בהליך משפטי בעל פוטנציאל להפוך לפעיל, כמובא להלן: "בהיבט העיוני, אני סבור, איפוא, כי מאחר ומדובר בהליך משפטי בעל פוטנציאל להפוך לפעיל, לערכאה הדיונית שבפניה יכול ההליך המשפטי לקום לתחיה, סמכות לידון בבקשת עיון המוגשת לגביו ככל שמדובר בעיון בחומר שלאחר הרשעה, שהיא תולדת דו"ח שלא הוגשה בעיניינו בקשה להשפט במועד והקנס לא שולם". במקרה דנן, כך נטען, מדובר בדו"ח שנימסר לנאשם ורק בחלוף שנתיים מוגשת בקשה לעיון בחומר החקירה, על כן ההחלטה כלל אינה רלוואנטית לעניינינו.

דיון והכרעה- המסגרת החוקית לניתוח השאלה העולה במקרה דנן מצויה בסעיף 74(א)(1) לחסד"פ: "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסנגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנירשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו; בסעיף זה, "רשימת כל החומר" – לרבות ציון קיומו של חומר שנאסף או שנירשם בתיק שאינו חומר חקירה ושל חומר שנאסף או שנירשם בתיק שהוא חסוי על פי כל דין, וכן פירוט של סוג החומר כאמור, נושאו והמועד שבו נאסף או נרשם, ובילבד שאין בפירוט האמור לגבי חומר חסוי כדי לפגוע בחיסיון לפי כל דין; היו בחומר כמה מסמכים מאותו סוג העוסקים באותו עניין, ניתן לפרטם יחד כקבוצה, תוך ציון מספר המסמכים הנכללים בקבוצה;"

...

בעניין זה טענה כי בעבירות מסוג ברירת משפט, שלא הוגשו בהם בקשות להישפט, לא הוגש גם כתב אישום ולכן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 74 לחסד"פ. באשר לפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקש (ע"ח 15215-09-20, כאמור לעיל), הרי ששם נפסק שמדובר בהליך משפטי בעל פוטנציאל להפוך לפעיל, כמובא להלן: "בהיבט העיוני, אני סבור, אפוא, כי מאחר ומדובר בהליך משפטי בעל פוטנציאל להפוך לפעיל, לערכאה הדיונית שבפניה יכול ההליך המשפטי לקום לתחיה, סמכות לדון בבקשת עיון המוגשת לגביו ככל שמדובר בעיון בחומר שלאחר הרשעה, שהיא תולדת דו"ח שלא הוגשה בעניינו בקשה להישפט במועד והקנס לא שולם". במקרה דנן, כך נטען, מדובר בדו"ח שנמסר לנאשם ורק בחלוף שנתיים מוגשת בקשה לעיון בחומר החקירה, על כן ההחלטה כלל אינה רלוונטית לעניינינו.

בעניין זה נפסק בבש"פ 213/19, כי "מובן מאליו הוא, שכל בקשה לפי סעיף 74(א) לחסד"פ צריך שתוגש תוך פרק זמן סביר לאחר שהנאשם גילה או יכול היה לגלות את ההפרה הנטענת על ידו. בקשה מאוחרת בכגון דא תהא, ברגיל, נדונה לדחייה מחמת שיהוי; וכך הוא גם לגבי בקשה כבושה המוגשת באיחור מטעמים טקטיים כאלה או אחרים (בקשה כאמור ראוי לדחות לא רק מחמת שיהוי, אלא גם בשל חוסר תום לב מצד המגיש, בהתאם לסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שמכוחם יש למנוע שימוש לרעה בהליך דיוני: ראו פסק דינו של השופט א' ברק (כתוארו אז) בבר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449 (1981); וכן בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ [פורסם בנבו] (15.1.2007))." אי לכך, הבקשה נדחית.

כמו כן, על באי-כוח הנאשמים להגיש, עם עותק לב"כ המאשימה, ללא דיחוי נוסף, תוך שבוע ימים מהיום, עד ליום 6.3.19, כל עתירה לגילוי ראיות חסויות שבדעתם להגיש, אם בכלל, ואף זאת לכב' השופט א' הימן, בשים לב לסמכות הנתונה גם לשופט בבית משפט זה "שאינו דן בתיק" לידון בעתירה כאמור, בהתאם לסעיף 45(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (שהוסף בתיקון תשע"ו) וכן בשים לב לכך שמשפט ההוכחות בתיק העקרי טרם החל ולכן העדיפות לידון בעתירה לגילוי ראיה חסויה המוגשת בשלב זה היא לשופט תורן המכיר את חומר החקירה או הרשאי לעיין בו, ולא למותב שידון בתיק העקרי.

...

למעשה, דין הבקשה כולה היה להידחות על הסף מחמת השיהוי הניכר כאמור, ומכל מקום דינה היה להידחות כולה לגופה – לנוכח האמור בהחלטתי מיום 28.2.19, לנוכח תוכן החלטתו של כב' השופט א' הימן מיום 28.4.19, הנזכר בתגובת המאשימה כמצוטט לעיל, לנוכח ההתמשכות היתרה של ההליכים עד כה, כמפורט לעיל, ולנוכח הפסיקה של בית המשפט העליון הנזכרת בפסקה 22 להחלטתי מיום 28.2.19 ובתגובת המאשימה לבקשה הנוכחית.

אף על פי כן, בסופו של דבר, לפנים משורת הדין, ולנוכח העובדה כי מועדי ההוכחות הקבועים זה מכבר חלים ממילא החל מתחילת חודש יולי 2019, החלטתי להיעתר באופן חלקי לבקשה של באי-כוח הנאשמים, ולדחות בחודש ימים רק את המועד שנקבע למתן מענה מפורט בכתב לכתב האישום, כך שהמענה המפורט יוגש עד שבועיים ימים לפני מועד ההוכחות הראשון (הקבוע ליום 3.7.19), דהיינו עד ליום 19.6.19 (במקום עד היום); ובו על באי כוח הנאשמים להבהיר ולפרט מהו גדר הכפירה וכן האם ישנן טענות אליבי וזוטא, וכן להתייחס לרשימת עדי התביעה, תוך ציון העדים שהנאשמים מבקשים לחקור, מן הצד האחד, והעדים שהנאשמים מוותרים על חקירתם, מן הצד האחר.

תשומת הלב של הצדדים מופנית בעניין זה מראש להוראת סעיף 152(ב) לחסד"פ, בעניין ההשלכות האפשריות של "הימנעות הנאשם להשיב לאישום". אני דוחה את הבקשה של ב"כ הנאשמים לדחות את מועדי ההוכחות, שכאמור נקבעו כבר לפני מספר חודשים, בהחלטתי הנ"ל מיום 28.2.19, החל מתחילת חודש יולי 2019 ואילך; ועל ב"כ הצדדים להמשיך להיערך לכך, אפוא, מבעוד מועד, מבלי להמתין לסיום ההליכים המתנהלים בפני כב' השופט הימן, ולהליכי הערר שבכוונתם להגיש לבית המשפט העליון על החלטותיו של כב' השופט הימן, ולמתן החלטה בכל עתירה נוספת שיגישו ב"כ הנאשמים לבית המשפט העליון, או לקבלת תשובה לכל פניה נוספת שיגישו לגורמים אלו או אחרים, לרבות הפניות הנזכרות בבקשה, כגון הפניות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה בעניין הסכם עד המדינה.

נטען כי בית משפט מינהלי נעדר סמכות עניינית לידון בבקשת המטופלים מאחר שאינו מוסמך לידון במקרים של זכות עיון פרטית בחומרי חקירה, אלא רק בבקשות על פי חוק חופש המידע.

כלומר, על אף שמלכתחילה יש להיצמד לסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים כהגדרתה בחוק, יש מקום לשקול את העובדה שיש לשופט הדן בתיק מינהלי את הכלים לבחון חומרי חקירה (ראו למשל: עע"מ 7752/12 אסל נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 8 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס (2.11.2014)).

...

סוף דבר: מהנימוקים שפורטו לא הייתי מתערב בפסיקת בית המשפט המחוזי.

הערעורים נדחים.

השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם התוצאה שאליה הגיע חברי המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל, שלפיה הערעורים שניהם דינם להידחות.