עושק של קשישים בבתי אבות

הנתבע טען שההסכם בטל בשל פגמים בכריתתו, כגון- מחמת עושק, הטעה, חוסר תום לב, ובהיותו נוגד את תקנת הציבור, וזאת מכיוון שנציגי התובעת לא העמידו אותו על האפשרות לפנות למשרד הבריאות לצורך הוצאת קוד אישפוז, והשתתפותו במימון עלות שהותה של אמו בבית האבות.

עוד הוסכם כי "יחול שינוי בסטאטוס של הקשיש, כמפורט בסעיף 2 להסכם זה והמתחייבים ו/או הקשיש לא יגיעו להסכם בקשר לתנאים, יבוא הסכם זה על סיומו והמתחייבים יוציאו את הקשיש מבית האבות כמפורט לעיל" (סעיף 13).

...

מהמקובץ לעיל, לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובעת לגבי חיובו של הנתבע בתשלום החודשי בסך של 10,000 ₪, וסבורני שיש מקום להעמידו על סך של 7,000 ₪ לחודש, גם לגבי התקופה שהאם קיבלה טיפול סיעודי.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה העיקרית מתקבלת בחלקה והנתבע ישלם לתובעת סכום של 78,018 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת כתב התביעה ועד לתשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

על כל פנים, לא הובאו בפניי ראיות לפיהן מדובר בתנאי שחורג במידה רבה מהמקובל, ומכל מקום טענת עושק, והזכות לביטול החוזה בצידה – לא נטענה כלל, וממילא לא הוכחה עובדתית.

בין יתר הדברים, נרשם שם כך: "לדברי מימון, בבית אבות נשארו בגדיו האישיים, טלויזיה, רדיו, מכונת גילוח, שמיכות ודברי ערך, כגון ארנק, תעודת זהות וטבעת זהב והוא מבקש לקבל את החפצים בחזרה. הקשיש טוען, שחושש לבוא לבית אבות, כי לדבריו 'עלולים לכלוא אותו' ". יש במכתב זה אינדיקאציה לכך, שהתובע חשש מהנתבעת.

...

לטענת הנתבעת, לאחר קיזוז הסכום לו היא זכאית בגין ארבעה חודשי אשפוז על פי ההסכם (56,000 ₪), וסכומים שונים שמשך התובע מהפיקדון, ולאחר שהחזירה לידי התובע את כל רכושו, אין היא חייבת לו דבר, ועל כן דין התביעה להידחות.

טענתו של סלאמה, כי נתן לתובע 23,000 ₪ ב-9 באפריל, ועוד 19,000 ₪ ב-10 לאפריל אינה מתיישבת עם העובדה, העולה מעדותו של אלקריף וממכלול הראיות, כי התובע הגיע לבית החולים לאחר שעזב פעם אחת בלבד (וליתר דיוק – פעמיים, אך באותו יום ממש).

הנה כי כן, חישובו המוטעה של סלאמה לסכומים המפורטים ב-נ/8, חישוב שאותו לא טרח לעשות קודם לכן, הביאו למסקנה כי קיים "חוסר" של כ-19,000 ₪, והוליד את הטענה החדשה, לפיה 19,000 ₪ נוספים, או אולי 18,000 ₪ דווקא, שולמו לתובע ביום עזיבתו.

סוף דבר, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ובהתאם – אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 103,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 12.2.14, ועד התשלום בפועל.

לשיטתה, המבקשת שילמה עבור הדירה לפחות 208,700 ₪, ואילוצה לחתום על הסכם למכירת זכויותיה תמורת 90,000 ₪ נבע מאיום הישתלטות על הדירה בכפייה, וכי מדובר בעושק של קשישה בת 80 מכל רכושה.

באשר לעילת ההטעיה, הרי שמלבד טענה כללית וסתמית בסוף כתב תביעתה ביחד עם מקבץ עילות, הרי שהמבקשת לא העלתה כל טענה של הטעה כלפי המשיב או אביו, וממילא לא הוכחה עילה זו. בהתייחס לטענות של כפייה ועושק, נטען כי לא הופעל כוח על המבקשת לחתום על ההסכם והיא לא אוימה על ידי המשיב או אביו.

לאור קביעתי לעיל, לפיה המשיב הפר את ההסכם הפרה יסודית בכך שלא שילם את מלוא התמורה עד ליום 22.10.2013 (ואף לאחר מכן), הרי שבמועד בו נשלח המכתב טרם התגבשה הפרה זו. למעשה, בקשת הביטול נסמכה על טענות שכלל לא הוכחו לפניי בהליך זה, לפיהן "ההסכם בטל ומבוטל מחמת היותו גובל בגזל ו/או כרוך בטעות ו/או הטעה ואף עשוי להחשב כמרמה ועושק, וברור שמרשתי לא חתמה עליו מתוך הבנה, ודאי שלא היה לה רצון חופשי להיתקשר בהסכם זה". עיון בגירסתה של דינה המפורטת בתצהיר עליה נחקרה בבית המשפט, מלמד כי היא איננה מכחישה כי ביצעה מספר פעולות הקשורות ליישומו של ההסכם לאחר משלוח המכתב.

...

לאור האמור, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון סבורני כי הודעת הביטול של המבקשת ניתנה תוך זמן סביר.

סוף דבר אני קובע כי דין ההסכם להתבטל עקב אי תשלום מלוא התמורה, שכן המדובר בהפרה יסודית המזכה בביטול ההסכם.

אי לכך הנני מורה כי צו המניעה הזמני יישאר על כנו עד למועד השבת רישום הזכויות של חכירה על שם המבקשת.

בסופו של דבר, חזרה השופטת לשאלה: מדוע בכלל נדרשה המנוחה לחוזה חדש הסוטה מן החוזים הקודמים שכרתו היא ובעלה עם בית האבות, וקבעה כי: "משלא ניתן הסבר מספק על ידי המשיבים [המבקשים כאן – ח"מ] לצורך בשינוי תנאי ההיתקשרות מול בית האבות, תוך הנחה כי מדובר במערכת יחסים של תלות בה קיים חשש לניצול חוסר הניסיון של המנוחה, הרי שלא עמדו המשיבים [המבקשים – ח"מ] בחובתם לסתור את ההנחה" כי החוזה נכרת בנסיבות של עושק.

פרופ' טדסקי הגיע אז למסקנה כי לחוקים הכלליים הנ"ל, החלים על מערכות יחסים דומות, יש, אמנם, תחולה על מערכת היחסים שבין דייר קשיש למוסד משכן, ואולם, לנוכח טבעה וטיבה של מערכת יחסים זו (המתאפיינת במה שהוא מכנה: "משטר רודני" של המוסד, הנהנה מ"שליטת יתר" בחיי היחס עם הדייר), הרי שההגנה הצרכנית על דיירים של בתי-אבות נידרשת אף ביתר שאת, ויש מקום להסדירה באמצעות מערכת כללים נורמאטיבית ייחודית, נוספת.

...

סיכום לנוכח כל האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי המנוחה כרתה את החוזה בתנאי עושק, ולפיכך ניתן היה להורות על ביטולו של החוזה, וכפועל יוצא מכך על השבת התמורה ששולמה – ליורשיה של המנוחה, בניכוי הפחתה ראויה עבור התקופה שבה שהתה המונחה בפועל בבית האבות לאחר חתימת החוזה ועד יום מותה (ראו לעניין זה: סעיפים 21-20 לחוק החוזים (חלק כללי), וכן: סעיפים 3-1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979).

סוף דבר: אם תישמע דעתי, אציע לחברתי ולחברי לדחות את הערעור.

לא יכולה איפוא גם לטעמי להיות מסקנה אחרת מזו שקבע חברי כי על פי מכלול הנסיבות והנתונים חתימתה של הדיירת הקשישה על החוזה מושא הערעור הייתה תוצאה של ניצול ומצוקה במשמעות סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

אשר על כן סבור אני כי במערכת העובדות כפי שהובאה בפני בית משפט קמא היה על בית המשפט לקבוע כי החוזה שנחתם בין המנוחה למשיבים נחתם בנסיבות של עושק, כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים ובנסיבות אלו רשאית הייתה המנוחה ורשאים יורשיה לבטלו.

מבחינת מדיניות משפטית, ככל שיש לתת משקל למרכיב של ביטחון מסחרי המחייב הגנה, אין להתעלם גם מן הצורך של הגנה על קשישים המצויים בבית אבות, והגם שלא הוכרזו כפסולי דין, במיוחד לאור יחסי האימון והתלות הנוצרים בינם לבין מנהלי בית האבות ועובדיו.

...

נתונים אלה, לדעתי, אין בהם כדי לבסס את המסקנה האמורה.

התוצאה: מכול הטעמים המפורטים לעיל, מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ר' שפירא.

אשר על כל האמור לעיל הוחלט לקבל את הערעור, ולחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למערערים, ביחד ולחוד, סך 510,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 20.2.2001 ועד למועד התשלום המלא בפועל.