לכך השיבה התובעת כי סכום-התמורה בגין השכרתם של המחסנים נקבע בידי-הנתבע עצמו, שנעזר לצורך כך בשירותיו של מתווך-נדל"ן.
דיון
מכלל-הטענות, שהעלו הצדדים, נידרש בית-המשפט להכריע בשלוש שאלות של עיקר: הראשונה, מה הוא השרות שעליו הסכימו הצדדים; השנייה, כיצד יש להתייחס לסוגיה של שכר טירחה, בהעדרו של הסכם; והשלישית, ככל שייקבע כי התובעת זכאית לשכר-טירחה, מהו שיעורו.
כך הוא כתב:
"כל בעל מיקצוע ונותן שירות ובכלל זה עורך דין, זכאי לשכר טירחה על פי המוסכם עם מקבל השרות. במקרה שבו אין הסכם בין נותן השרות לבין מקבל השרות, זכאי כמובן נותן השרות לשכר ראוי. כמתואר בהנחיות [ועדת שכר הטירחה של לישכת עורכי הדין], שעורי שכר הטירחה [בגין ניהולם של חשבונות-נאמנות] משקפים, בין היתר, את גודל האחריות שנוטל על עצמו עו'ד, בניהול כספי נאמנות, וכן את העובדה שאכן יש צורך לנהל חשבונות אלה, בין ישירות ובין באמצעות איש מיקצוע, שאת שירותיו שוכר עוה'ד. הנוהג, שהשתרש וקבע מסמרות בהנחיות הוועדה, יונק את שורשיו ממידת האחריות הרבה הרובצת על עוה'ד, המשמש שומר/נאמן על כספי הלקוח. האחריות אינה באה לידי ביטוי רק בשמירה פיזית על הנכס, אלא גם בעצם הטירחה הרבה ולעיתים גם טירדה, הנגרמים בשל עצם הידיעה כי נכס (כספים) יקר ככל שיהיה, נמצא ברשות עוה'ד, ועליו לשמור עליו נאמנה עבור לקוחו" (עמ' 6-4 לחוות-הדעת.
אביא מדבריו במקובץ:
"יכול להיות שלא ישולם שכר [טירחה מותנה] במקרה של כישלון, ואחת היא אם הכשלון נובע מגורם חצוני או מהחלטתו של [צד לחוזה]. האפשרות האחרת היא שהזכות לשכר תשלל במקרה שהכישלון איננו נובע מהחלטתו של מזמין השרות. כך למשל, נניח שמוסכם עם עורך דין, שנשכר להגשת תביעה בנזיקין, ששכרוֹ יהיה בגובה של אחוז מסויים מהסכום שהתובע יזכה בו. לאחר שעורך הדין ביצע חלק נכבד מן העבודה מחליט התובע להחליפו, זאת למרות שלא היה כל דופי בהתנהגותו. הדעת נותנת שעורך הדין יהיה זכאי לשכר עבור העבודה שביצע עד אותו שלב. בעינַי לפחות, עורך דין שעושה הסכם כזה נוטל על עצמו סיכונים מסוימים בקשר להצלחתו אם כי אין הוא נוטל על עצמו את הסיכון שיאבד את שכרו מחמת שמזמין העבודה בחר להפסיק את הפרויקט" (דיני עשיית עושר ולא במשפט לעיל, בעמ' 210, ה"ש 12).
...
לאחר מכן גבה טורא בין הצדדים והתוצאה היא המחלוקת שלפנינו.
תשלומו של שכר שוטף בגין הוצאות
שמיעתן של העדויות הוליכה למסקנה כי סך של 2,500 דולרים נקבע בין הצדדים, כנוהג ובהסכמה על פה, כסכום שישלם הנתבע לתובעת מדי שנה לשם כיסוין של הוצאות אשר להן תידרש התובעת בפעולותיה עבור הנתבע.
מסקנתי היא, לפיכך, כי חוב בנדון נותר וכי על הנתבע לשלמו לתובעת.
אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות-משפט בסך של 7,800 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורך דין בסך, כולל מע"מ, של 5,800 ש"ח. גם זאת ייעשה בתוך 15 ימים מיום קבלתו בידי-הנתבע של פסק-דין זה. איחור יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית כחוק מיום-החיוב עד למועד-התשלום בפועל.
