עורך דין שעושה שימוש פסול במידע סודי עבירה אתית

מעשיו של התובע מהוים עבירות פליליות ובכלל זה חדירה לחומר מחשב שלא כדין לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995; חדירה לפרטיות של אנשים בנגוד לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

הנתבעת מפנה בעיניין זה לסעיף 90 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ולסעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וכן לפסק דין של בית הדין הארצי בעיניין PROJEC[footnoteRef:2] לפיו מסמכים שהוחלפו בין עו"ד ללקוח במסגרת ייעוץ משפטי אינם קבילים כראיה בבית הדין ויש למחקם מתיק בית הדין.

עפ"י הוראות סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, איסוף המידע על ידי התובע זכאי להגנות טובות, לדוגמה: על התובע היתה מוטלת חובה חוקית, מוסרית ומקצועית לעשות כן; איסוף המידע נעשה לשם הגנה על: למנוע פגיעה בבעלי המניות, לצורך הגנה על נכסי החברה, לעצור פיטורין הנוגדים את תקנון החברה, מתוקף תפקידו כיו"ר דירקטוריון חוקי באותה עת למנוע פעילות בלתי חוקית אשר התבצעה.

[3: יצחק עמית, "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים", ספר אורי קיטאי, (תשס"ח) 247, 267, והפסיקה המוזכרת שם: רע"א 10732/04 האלשטוק נ' בנק הפועלים, פ"ד נט(3) 283.

סעיף זה קובע "כלל פסילה" המורה על אי-קבילות ראיה שהושגה שלא כדין ומונע שימוש במידע שהגיע שלא כדין.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים בבקשה ובתגובה ובתצהיר התובעת, החלטתי לקבל את הבקשה בחלקה כבר בשלב זה. טענות הנתבעת התובע, ד"ר יוסף סגמן, שימש כמנכ"ל הנתבעת ויו"ר הדירקטוריון ממועד היווסדה ביום 28.1.2004 ועד להחלטת הדירקטוריון ביום 16.12.2019 על סיום כהונתו בתפקידים אלה, לאור אובדן אמון מוחלט בתובע.

לבקשת התובע, יש לדחות את הבקשה ולכל הפחות ליתן החלטה לגופה של הבקשה רק לאחר שיתנהלו דיוני הוכחות.

לסיכום בקשת הנתבעת להוצאת נספחים 31-30 לכתב התביעה המתוקן ונספחים 2 ו-3 ל"בקשה דחופה ביותר למתן צו עשה" מטעם התובעים מיום 11.11.2020 – מתקבלת, ונספחים אלה יוצאו מתיק בית הדין.

מאליו ברור שגם על דר' יוסף סגמן להתייצב לדיון הנ"ל. בשל התנהלות התובע וצירוף ראיות שחל עליהן חיסיון עו"ד-לקוח, ישלם התובע, תוך 30 יום, לנתבעת, סך של 3,000 ₪ וזאת ללא קשר לתוצאה הסופית בתיק.

בעיניינו, המבקשות כלל אינן מסבירות מה העבירה האתית שבוצעה, ומעלות שלל טיעונים שחלקם לעניין הפרת חוזה וחלקם טענות לבצוע עבירה אתית וניגוד עניינים בין ניר לבין אביו, ירון.

כמו כן, בית המשפט אף רשאי ליתן היתר לעו"ד להפגש עם עדיו של הצד השני, ראו סעיף 37(ג)(2) לכללי האתיקה ואף ליתן היתר לייצוג כאשר הייצוג עלול להביא לפסילת המותב שבדין, ולעניין זה ראו סעיף 53ב(א) לחוק לישכת עורכי הדין.

מכאן נובע, כי הפרת כללי ניגוד העניינים או כללי הסודות, אינה עניין של טהרת המיקצוע גרידא; ההפרה פוגעת גם באנטרס לגיטימי של הלקוח.

על תכליתו של כלל 16(א) לכללי האתיקה, כבר נפסק כי "הגיון רב גלום בהוראה זו, באשר היא נועדה למנוע מראש מצב בו עורך-דין עלול לפעול תוך ניגוד עניינים, וסכנה זו קיימת גם קיימת כאשר עורך-הדין 'חוצה את הקוים', ומסכים לשמש פה ללקוח אחר נגד לקוחו לשעבר, ובאותו עניין שייצגו. סכנה זו גדולה שבעתיים מקום בו עורך-דין עלול לעשות שימוש במידע או נתונים שמסר לו לקוח לשעבר, נגדו" (על"ע 10127/07 עו"ד צוקרמן נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל אביב יפו, [פורסם בנבו] פסקה 4 (24.5.2009)).

...

אין בידי לקבל טענה זו. יתרה מכך, גם אם תהיה קיימת מניעה אתית מצד המשיב להעיד במסגרת ההליך, ואין בהחלטה זו כדי להוות כל הכרעה לעניין זה, ומבלי שיהיה בכך כדי להביע עמדה לעניין טענות הצדדים בהליך, הרי שעל פניו לרשות המבקשים קיימים טענות נוספות וכלים נוספים אשר יעמדו לרשותם לעניין התגוננותם בהליך.

אין לקבל תוצאה זו. בשולי החלטתי יצוין כי אין באמור בהחלטתי זו כדי להוות כל הכרעה בטענות המבקשות לעניין אי אילו הפרות אתיות מצדו של המשיב ולמבקשות האפשרות להעלות את כלל טענותיהם בפני מוסדות לשכת עורכי הדין.

סוף דבר הבקשה להפסקת ייצוג נדחית.

הנאשמת טוענת מספר טענות עיקריות: ראשית, טוענת הנאשמת, כי הקובל עושה שימוש בהליך זה, על מנת להטריד אותה, וזאת בהמשך לשורת מעשים אחרים שביצע, כגון פנייה לפרקליטות המדינה, ופנייה לועד הארצי של לישכת עורכי הדין, בתלונות על היתנהלותה של הנאשמת.

יחד עם זאת, מצאתי לנכון לבחון בכל זאת את העבירה המיוחסת לנאשמת בעיניין זה, כחלק מהחלטה זו. הקובל מייחס לנאשמת עבירה של גילוי סוד מקצועי בנוגע למעשה של קבלת מידע מבנקים הנוגעת לתנועות בחשבון הבנק של המנוחה ז"ל (אימו של הקובל- ש.ב.), למרות שלא היה בידה צו בית משפט כנטען על ידה, וכי את המידע שקבלה השתמשה והפיצה לכל מי שביקשה את תמיכתו.

הנאשמת צרפה מסמכים הנוגעים לתלונות שהגיש נגדה הקובל ללישכת עורכי הדין במחוז חיפה, שם נקבע כי "בנסיבות המקרה אין מקום לטפול משמעתי...". בועדת האתיקה הארצית של לישכת עורכי הדין נקבע כי "הוועדה סבורה כי העברת חומר מדיון בדלתיים סגורות לגוף חקירה סטאטוטורי (מח"ש) הפועל כדין ורשאי לייצג בהליכים המתקיימים בדלתיים סגורות אינה מהוה הפרה של איסור הפירסום...על כן מצאה הוועדה שלא היתקיימה עבירה אתית...". הקובל לא הירפה והגיש כנגד הנאשמת תלונה למחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה.

מדברים אלו עולה כי גורמי חוק שונים, ובהם, לישכת עורכי הדין על ערכאותיה, ופרקליטות המדינה, השיבו לתלונות זהות לאלה מושא הקובלנה, והובהר לקובל, כי לא נפל כל פסול, במעשיה של הנאשמת, מהטעמים המפורטים בתשובתם.

...

תלונתו נדחתה וכך נקבע שם: "תלונתך כנגד הנילונה מתמקדת בהעברת חומרים ע"י מח"ש, בהתאם לבקשה של הנילונה...ובהעברת פרוטוקול דיון מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (הדן בדלתיים סגורות) ע"י הנילונה אל חוקר מח"ש...בענייננו לא מצאנו חשש כלשהו לכך שוועדות האתיקה שדנו בתלונתך פעלו בניגוד עניינים עת טיפלו בתלונות...בכל הנוגע לתלונותייך הנוגעות להעברת חומרי חקירה מתיק מח"ש לידי הנילונה הרי שלא מצאנו בדבר התנהלות פסולה של הנילונה...בכל הנוגע להעברת פרוטוקול הדיון...אלא שבענייננו אין מדובר בפרסום הפרוטוקול או בהפצתו לציבור בלתי מסוים, אלא להעברתו לגוף חקירה הפועל על פי דין...עוד יוזכר, כי העברת הפרוטוקול...קידמה את החקירה הפלילית, עד שבמעלה הדרך הוגש אמנם כתב אישום נגדך ונגד אחותך...". (ההדגשות שלי – ש.ב).

מדברים אלו עולה כי גורמי חוק שונים, ובהם, לשכת עורכי הדין על ערכאותיה, ופרקליטות המדינה, השיבו לתלונות זהות לאלה מושא הקובלנה, והובהר לקובל, כי לא נפל כל פסול, במעשיה של הנאשמת, מהטעמים המפורטים בתשובתם.

לאור האמור, אני מחייב את הקובל לשלם לנאשמת הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

סעיף דומה מצוי בכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלוויזיה ורדיו), תשנ"ד-1994: לא ימסור בעל זכיון פרטים על זהותו של אדם שמסר לו מידע או את המידע שנימסר לו, במקרה שבו מוסר המידע מסרו על סמך הבטחה שזהותו לא תחשף או שמידע מסוים לא ישודר, או כל הבנה דומה, אלא אם כן מחוייב בעל הזכיון למסור זאת לפי דין.

גב' וואקנין-גיל עמדה על כך, שמבחני הצנזורה שונים מהמבחנים בהם נוקטת מערכת הבטחון לבחינת סווגם של מסמכים ויכולת חשיפתם לציבור: "ההעברה לצנזורה לטובת פירסום או אי פירסום של כתבה היא פועלת ע"פ מנגנון אחד מתוקף תקנות ההגנה. המדיניות של הצנזורה ידועה ומוכרת. מותר לנו לפסול רק מה שעומד במבחן הוודאות הקרובה. זה מסלול אחד, לחלוטין שונה מעצם המחשבה שאם יצא חומר מגוף כלשהוא שהוא בטחוני ונודע בצורה זו או אחרת לגוף הבטחוני ו/או לשב"כ, שחומר כזה נמצא בחוץ, מן הראוי לבדוק את זה. ולכן ההחלטה בעיני הייתה יותר מסבירה. הייתי מתפלאת אם לא הייתה החלטה כזו." (עמ' 228 לפרוטוקול, הדגשות הוספו).

קודם לנוסח ההסכם הסופי, במסגרת משא ומתן שניהל בלאו עם השב"כ אשר נוהל על ידי עורך דין מיבי מוזר (להלן – עו"ד מוזר), הועברה לידי בלאו ביום 25.8.2009 טיוטת הסכם שנוסחה כדלהלן (נספח 50 לתצהיר בלאו): "מסמכים שמרשך יפקיד כאמור, לא יהוו בסיס לחקירה פלילית כנגדו. מובהר כי ככל שתיפתח חקירה לאיתור מקור ההדלפה של מסמכים אלו – מרשך לא ייחקר כחשוד ולא יישאל על מקורותיו העיתונאיים בקשר למסמכים אלה. עוד מובהר, מטעמי היתחשבות בחופש העיתונות ובחיסיון עתונאי, כי המסמכים גופם לא ישמשו בתור כלי לאיתור מדליף המסמך ולא ימש ראיה נגדו." (הדגשות הוספו).

גב' סרגוסטי מציינת בחוות דעתה, ש"ההסכמות שהושגו בין אורי בלאו ועיתון הארץ לבין השב"כ, שבמסגרתן נימסרו המסמכים היו הטובות ביותר, שהרי העתון לא יכול היה למנוע מהשב"כ שתפקידו לשמור על בטחון המדינה, את המשך פעילותו לחשיפת המקור מאחורי ההדלפה של המידע הסודי, וכל שאפשר לעשות הוא לנסות ולהבטיח, במסגרת הסכם שהמסמכים עצמם שיימסרו לא ישמשו כראיות נגד המקור.

אף על פי כן, פעלה תוך הסתמכות על בלאו כמי שמחויב לשמור עליה כמקור עתונאי ומתוך מחשבה, שישתמש במידע אותו העבירה אליו, תוך הפעלת שיקול דעת שעניינו הגנה עליה כמקור.

...

אולם סבורני, שאין באלו כדי לפטור את הנתבעים מאחריות.

סוף דבר לאור כל האמור נמצא, שנתבעים 1 ו- 2 חבים באחריות כלפי התובעת בעילה הנזיקית והחוזית.

התובענה נגד נתבעים 3 ו- 4, נדחית.

כך, לאחר סיום ספירת הקולות בבחירות האמורות, הגיש הנתבע ערעור מינהלי שעניינו פסילת קולות החיילים אשר שינתה את תוצאות הבחירות והעבירה מנדט אחד מתנועת התקווה (במסגרתה היתמודד הנתבע) לתנועה אחרת.

המסגרת הנורמאטיבית בסיסה של הבקשה הוא בכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986 (להלן: "הכללים" או "כללי האתיקה"), ובכללם כלל 16 שכותרתו "איסור על טפול נגד לקוח" וכלל 19 שכותרתו "שמירת סודיות". יוער כי במסגרת סיכומיהם זנחו הנתבעים את טענותיהם לעניין תחולת כלל 19 ומיקדו את טיעוניהם ביחס לכלל 16 וקיומו של ניגוד עניינים בלבד.

עמד על כך בית הדין המשמעתי הארצי בעיניין קלדרון הנזכר לעיל: "62. המונח "זיקה של ממש למידע" מכוון למידע שעורך הדין לא היה יכול להגיע אליו אלא באמצעות לקוחו, כאשר עורך הדין עושה שימוש במידע זה הוא משיג יתרון בלתי הוגן נגד לקוחו לשעבר (ראה בד"מ 176/00 לישכת עורכי הדין הוועד המחוזי חיפה נ' עו"ד פלוני).

הדברים אף מקבלים חזוק במכתבו של עו"ד אלשיך לנתבע מיום 14.9.2014 (אשר צורף על ידי הנתבעים בהודעה מיום 3.10.2017) וכותרתו "שכר טירחה" ובו טוען ב"כ התובעים בנגוד לנטען כיום, בין היתר את שלהלן: מן האמור במכתב עולה כאמור כי אף לגישת ב"כ התובעים הנתבע פנה אליו באופן אישי והפציר בו כי ייצג אותו באופן אישי; כי ייצוגו החל קודם לפסילת הייצוג על ידי עו"ד און; כי ב"כ התובעים היה אחד הפעילים שסייע במהלך הבחירות בכל הקשור לתחום העיסקי, וכי לטענתו שלו - עסוקו כעורך דין לא נכלל במטלה ללא תמורה, ולפיכך דרש מן הנתבע לשלם שכ"ט באמצעות עו"ד משה און.

בהתאם לכך נקבעה הוראה מתאימה בפיסקה 43.621 לתקשי"ר. הוראת החוק היא מיגבלה נוספת שהוטלה על משפטנים בשירות הצבורי נוסף על חובתם מכוח סעיף 16(א) לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, לפיו "עורך דין לא יטפל נגד לקוח... (2) בעיניין אליו יש זיקה של ממש למידע שקבל עורך הדין מאותו לקוח או מטעמו" [ראו והשוו: יצחק זמיר "המשפטן בשירות הצבורי" ספר יצחק זמיר 53 (2005)].

...

בכל הכבוד, אין התובעים יכולים לטעון להרחבת חזית מקום בו חקרו את הנתבע על סוגיות שונות אף שאינן מופיעות במישרין בבקשה ובתצהיר התומך בה. כך או כך, סבורני כי אף לגופן, אין בסיס לטענות להרחבת חזית שעה שכל כולן של אלה קשור קשר ישיר לסוגיית ניגוד העניינים.

לעניין הנתבעת 2 הרי שסבורני כי בנסיבות העניין לא ניתן להפריד באופן מלאכותי בין התביעה כנגד הנתבע לבין התביעה כנגד הנתבעת, שעה שעסקינן בבני זוג וכאשר אין הפרדה של ממש בין הנתבעים, במסגרת כתב התביעה.

סיכום לאור כל האמור, הבקשה מתקבלת והנני מורה לעו"ד אלשייך לחדול מייצוג התובעים.