עורך דין שהסכים לפשרה לפי סעיף 79א ללא הסכמת הלקוח

לטענת התובע, הסכמת עורך דינו, דאז, עו"ד י. פרידמן (להלן: "עו"ד פרידמן") למתן פסק דין בעירעור על דרך הפשרה, ניתנה על בסיס הצהרת הנתבעת לפיה היחידות בבניין לא יימכרו ולא יושכרו, וישמשו את בני משפחתה.

הלכה היא כי "על בעל דין הטוען כי עורך דינו הסכים לפשרה ללא ידיעתו ... מוטל רף הוכחה גבוה" שכן " ... הנחת המוצא היא שעורך הדין פועל בהסכמת הלקוח ובהרשאתו" (עניין בן איבגי, עמ' 6 פסקה 6 לפסק הדין).

בנסיבות אלה אני תמה, הכיצד זה טוען התובע כי לא נתן הסכמתו לפסיקת פיצויים על דרך הפשרה, וכי כל העת טען כי הוא מבקש דיור חלוף בעין? לו כנה הייתה טענת התובע כי לא הסכים למתן פסק דין לקביעת גובה הפצוי הנוסף שיינתן לו כנגד פינוי המושכר, נפלא ממני מדוע דרש מבא כוחו לקבל לידיו את הפצוי הכספי הכולל? הדעת אינה סובלת מצב שבו מחד יגבה התובע את הכספים ומאידך יטען כי לא הסכים ולא הבין את המשמעות המשפטית של פסיקה על פי סעיף 79 א'.

...

הואיל ולדעת הכל, הסעד הכספי לו עותר התובע בתביעתו נופל תחת סמכותו העניינית של בית משפט השלום (פיצוי הנמוך מ-2.5 מיליון ₪) מכאן שבית משפט זה נעדר סמכות לדיון בתביעה כספית – ודינה להידחות על הסף.

התוצאה סוף דבר לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן: א. התביעה בת.א. 1293-09-10 – נדחית.

ב. התובענה בה.פ. 31263-02-11 – נדחית.

במסגרת תאור העובדות, צוין בקובלנה, כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע שהמערער "עיכב כספי פקדון שמסר לו לקוחו, מר מאיר פלד, וזאת מבלי שהוכיח הנאשם [המערער] כי הייתה לו זכות לקזז סכומים בגין תשלום שכ"ט. לאור האמור, חויב הנאשם לשלם ללקוחו כאמור סכום בסך 109,323 ₪". כן צוין, כי המערער הגיש ערעור לבית המשפט העליון, אשר פסק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, כי המערער ישלם ללקוח סכום של 110,00 ₪.

הוראות החיקוק הרלבנטיות למען בהירות הדברים, בטרם אפנה לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, אני מוצא לפרט את הוראות החיקוק הבאות: כלל 40 לכללי האתיקה, שעניינו "העברת כספים ללקוח", קובע כדלקמן: "(א) עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו. (ב) עיכב עורך דין, על פי דין, סכומי כסף שקבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר". סעיף 88 לחוק, שעניינו "זכות העיכוב" קובע: "להבטחת שכר טירחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שרותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפיקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאישה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שרותו ללקוח; ובילבד שהגיש תביעה על שכר טירחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור". (ההדגשות שלי – א' כ').

בית הדין המחוזי הוסיף וקבע, כי פסק דינו של בית המשפט העליון אך מונע מהמערער ומהלקוח להגיש תביעה כלשהיא האחד כלפי מישנהו בנוגע לשירותים המשפטיים שקבל הלקוח מהמערער, והוא אינו מעניק למערער חסינות מהדין המשמעתי החל עליו מכוח היותו עורך דין.

בנוסף, הדגיש, כי המערער היה מודע עובר לדיון בבית המשפט העליון, שהמשיבה "מגלה עניין" בפרטי הסיכסוך בינו לבין הלקוח, ומכאן – ובמיוחד משום שהמערער הנו עורך דין וגם היה מיוצג בהליך העירעור בבית המשפט העליון – היה עליו לכלול בהסכם הפשרה הדיוני בבית המשפט העליון הוראה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל יחד עם כל קביעותיו העובדתיות, ומשלא עשה כן, הוא מושתק מלטעון שזו הייתה כוונת הצדדים.

...

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן – בית הדין הארצי), מיום 30.11.15, בבד"א 79/15 ובד"א 80/15, במסגרתו נדחה ערעורו של המערער על הכרעת דינו המרשיעה של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (להלן – בית הדין המחוזי), בבד"מ 56/12, ונתקבל ערעורה של ועדת האתיקה של מחוז תל אביב (להלן – ועדת האתיקה) על קולת העונש שהוטל על המערער.

המערער הגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין האמור (ע"א 9574/09), וביום 22.2.11 פסק בית המשפט העליון על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, כי המערער ישלם ללקוח סכום של 110,000 ₪.

בהמשך לכך, נחה דעתי, כי העונש שהוטל על המערער בבית הדין הארצי, מאזן נכוחה בין השיקולים לחומרה ולקולא, ובכלל זה מתחשב בזמן שחלף מקרות האירוע ועד להגשת הקובלנה, ובהיותו של המערער עורך דין במשך 20 שנה ללא עבר משמעתי.

כפי שנקבע בעל"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע (ניתן ביום 21.1.90), "ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על-ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרה או לקולא, יאמר את דברו" (שם, בע' 709).

בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי, כי העונש של 30 חודשי השעיה שהטיל בית הדין הארצי הינו חמור במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור השיפוטית, ונראה, כי הוא אף נמצא בצד הנמוך של מתחם הענישה הנוהג בעבירות של שליחת יד. משכך, איני מוצא להתערב בו. סיום התוצאה היא, אפוא, שדין הערעור בכללותו – הן על ההרשעה והן על העונש – להידחות.

הסכמה של עו"ד למתן פס"ד, לפי סעיף 79א מבלי לקבל בפירוש את הסכמת הלקוח יש בה הן משום רשלנות והן הפרת חובה חקוקה של חובת הנאמנות של עורך הדין ללקוח.

באשר לתביעה בענין הפגיעה באוטונומיה של התובעים יש להביא בחשבון הן את הסכמת התובעים להגעה להסכמה, הסכמה שניתנה כבר בעת החתימה על יפוי הכח והסכם שכר הטירחה וכן על כך שבסופו של דבר הסכמו התובעים להגיע לפשרה גם לאחר שהחליפו עו"ד. בהיתחשב בכל הנסיבות נראה כי יש להורות רק על החזר השכר שקבל הנתבע בגין ייצוג התובעים בהליך הקודם בכך יש לפצות את התובעים על מלוא נזקיהם כאשר הפצוי מביא בחשבון גם את העבודה שביצע הנתבע בהגשת כתבי הטענות שבהם עשו התובעים שימוש גם לאחר החלפת עורך הדין.

...

אין להתעלם גם מהעבודה שבוצעה בפועל על ידי הנתבע עבור התובעים בהגשת כתבי הטענות שככל הנראה נעשה בהם שימוש גם בסופו של דבר על ידי עוה"ד החלופי כך שאין מקום אף להורות על מלוא החזר שכר הטרחה ששולם לנתבע.

באשר לתביעה בענין הפגיעה באוטונומיה של התובעים יש להביא בחשבון הן את הסכמת התובעים להגעה להסכמה, הסכמה שניתנה כבר בעת החתימה על יפוי הכח והסכם שכר הטרחה וכן על כך שבסופו של דבר הסכמו התובעים להגיע לפשרה גם לאחר שהחליפו עו"ד. בהתחשב בכל הנסיבות נראה כי יש להורות רק על החזר השכר שקיבל הנתבע בגין ייצוג התובעים בהליך הקודם בכך יש לפצות את התובעים על מלוא נזקיהם כאשר הפיצוי מביא בחשבון גם את העבודה שביצע הנתבע בהגשת כתבי הטענות שבהם עשו התובעים שימוש גם לאחר החלפת עורך הדין.

בענין זה אני מקבל את טענות התובעים.

אין מחלוקת כי הנתבעים הסכימו להצעת הפשרה ואילו בית החולים לא הסכים.

ראשית, אין חולק כי הנתבעים הסכימו להצעה שהוצעה על-ידי בית המשפט, ולפיכך לא חל סעיף 11 להסכם שכר הטירחה, הקובע כי אם הלקוח לא הסכים להצעה שהומלצה לו על-ידי עורך הדין, יהיה עורך הדין זכאי לשכר טירחה בשיעור שהוסכם מתוך הסכום שהוצע או הסכום שנפסק, לפי הגבוה.

יחד עם זאת, בנסיבות שפורטו לעיל, שבהן מלוא העובדות היו מונחות לפני בית המשפט בעת מתן פסיקתו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, לרבות העובדה כי בית החולים לא ביקש להעיד עדים מטעמו, ומנגד היתה מונחת לפני בית המשפט חוות דעת המומחה, אשר לא ציין כי לא יעיד אלא היתנה את העדתו בתשלום שכר טירחתו, ובסמוך לאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה הדיונית, לא ניתן בהכרח לקבוע כי ניהול התיק ועמידת הנתבעים על העדת המומחה היתה מביאה בהכרח לפסיקת פיצוי גבוה יותר, באופן המצדיק פסיקת שכר טירחה לתובע מן הסכום שהוצע על-ידי בית המשפט, ולא מן הסכום שנפסק.

יש לערוך הבחנה בין מצב שבו המשך הייצוג הועבר לעורך דין שלישי, כאחד המקרים שנידון על-ידי כב' השופט אילן סלע (ר' פסק דינו של כב' השופט סלע מיום 27.6.18 בת.א. 24234-12-13 ות.א. 47719-01-14).

...

אינני מקבלת את טענת הנתבע כי על התובע להוכיח תשלום ההוצאות בעין, שכן, למשל, אין מחלוקת בין הצדדים כי שכר טרחת המומחה לא שולם והחוב מול המומחה נשאר פתוח.

אינני מקבלת את הגישה כי יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד עם הנתבע בתשלום שכר הטרחה וההוצאות.

דין התובענה כנגד הנתבעים 2-4 להידחות.

בסיכומי הנתבעת נטען, כי על מנת לבטל פסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א', על המבקש לעבור שתי משוכות: א. להוכיח כי נפל פגם בהליך מתן פסק הדין; ב. להוכיח כי לתביעתו סכויי הצלחה גבוהים אם יבוטל פסק הדין.

על חשיבות חובתו של עו"ד להעמיד את מלוא המידע בפני הלקוח אודות דיון לפי סעיף 79א' לחוק, נפסק בת"א (מח' חיפה) 907-05 משה מרקו נ' איילון חברה לבטוח בע"מ (5.9.10) נקבע: "קיימת חובה על עורך הדין להעמיד לרשות הלקוח, טרם הסכמה לדיון לפי סעיף 79א' את המידע המלא על צורת דיון זו ועל ההגבלות הנובעות ממנה והמשמעויות שיש לה, הן לעניין ההכרעה בהתדיינות גופה, והן בעיניין צימצום - עד כדי שלילה כימעט - של אפשרות העירעור. דברים ברוח זו ניתן למצוא במאמרים של ד"ר חמי בן נון ועמוס גבריאלי, יקוב הדין את הפשרה? לבקורת סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, הפרקליט מ"ו, חוברת ב' (תשס"ג-תשס"ד) עמ' 257 , שבו נאמר כי: "פשרה על-פי סעיף 79א היא עניין מיוחד. להערכתנו, לקוח שלא הבין את מהות הפשרה מכוח סעיף זה עלול להפוך ללקוח מאוכזב או זועם המעמיד את עורך דינו בסיכון (תביעת רשלנות, עבירה אתית). מכאן, לדעתנו, בעיקר נוכח שלילת אפשרות העירעור, על עורך הדין ליידע את לקוחו במפורש בטיבה של פשרה על-פי סעיף זה (אף שאין עליו חובה מן הדין לעשות זאת, פרט אולי לחובת הנאמנות שלו כלפי לקוחו)". על פי ההלכה הפסוקה, טענות הנוגעות לתקינות ההליך המשפטי, כגון מתן פסק דין על דרך הפשרה מבלי שהתקבלה הסכמת בעל הדין, הן טענות שיש להעלותן במסגרת ערעור על פסק הדין ולא בתביעה נפרדת.

כשעסקינן במתן פסק דין על דרך הפשרה ובשל אופיו הייחודי של פסק הדין, מצופה היה מעו"ד עבדו לנהוג במשנה זהירות בשל מאפייניו של פסק דין כגון דא, וביתר שאת בשל צימצום עילות היתערבות ערכאת העירעור, וניתן לקבוע שלא היה עליו להסכים למתן פסק דין לפי סעיף 79א' מבלי לקבל הסכמתה המפורשת של התובעת קודם שעשה כן ומבלי שהעמיד לרשותה את כל המידע הרלוואנטי לאופיו של פסק דין על דרך הפשרה, לא כל שכן, בנסיבות הענין מהן עולה, כי התובעת לא רק שלא הסכימה על ההמלצה ולא קיבלה את המידע, היא בכלל חפצה בהעברת התיק לבית משפט השלום בצפת, לא הגיעה לדיון, הגישה בקשת דחיית מועד ולא קיבלה את יומה בבית המשפט.

...

בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי דין התביעה נגדה להידחות וזאת משביצעה הנתבעת בדיקה יסודית לרשת המים והביוב בדירת התובעת ולא נמצא פגם כלשהו או פגם בחישוב צריכת המים.

סבורני, כי הייתה חובה על עו"ד עבדו ליידע את התובעת באופן מפורש על המלצת בית- המשפט למתן פסק דין על דרך הפשרה וטענות כגון, קושי תקשורתי כזה או אחר עם התובעת והפעלת שיקול דעת בדבר סיכויי תביעתה אינן מקנות פטור מחובה זו. לא נעלמה מעיני הטענה בדבר סופיות הדיון וחשיבותו של עקרון זה; פסק הדין ניתן ביום 20.9.18 והפך לפסק דין חלוט הכפוף לעיקרון סופיות הדיון.

לאחר שהתבוננתי בראיות הצדדים, נחה דעתי, כי באיזון בין עקרון סופיות הדיון ובין דרישת התובעת לביטול פסק הדין משלא הוסבר לה אודות מתן פסק דין על דרך הפשרה ולא הסכימה לכך לצד זכותה להעלות את טענותיה בפני בית המשפט, נוטה הכף לעבר זכותה של התובעת לקבל את יומה בבית המשפט ולבטל את פסק הדין.

סוף דבר על כן, הנני מקבלת את התביעה ומורה על ביטול פסק הדין מיום 20/9/18.