עורך דין יקבל שכר גם ללא חוזה עם לקוח

] "אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע פנה מיוזמתו ומרצונו החופשי לנתבעת לצורך בירור בדבר שירותיה ובחינת היתקשרות עימה לצורך קידום עניינו. בהקשר זה איני יכולה לקבל את טענות הנתבע והתמונה שהציג לפיה נאלץ לחתום על ההסכם עם התובעת בכפיה לאחר שהופעל עליו לחץ אגרסיבי על ידי מנכ"ל החברה שלדבריו לא איפשר לו לצאת מהחדר ולחשוב על העסקה. מדובר בטענות שנטענו בעלמא ללא תימוכין, אשר אינן מתיישבות עם כך שהנתבע עידכן את התובעת טרם החתימה בדבר השתייכותו לאירגון המורים וזכאותו לניצול מבצע המיועד לחברים באירגון זה, ובהתאם חתם על סכום עמלה מופחת ועל דמי פתיחת תיק מופחתים. עדות הנתבע כי הוא מבין ודובר עברית, כי הוא בעל מיקצוע חופשי, כי הגיע למשרדי התובעת מרצונו, וכי חתם על ההסכם ועל קובץ מסמכים נילווה בחתימת ידו, מחלישים אף הם טענה זו שכאמור לא הוכחה בדבר. העובדה כי כאשר נישאל הנתבע בחקירתו הנגדית האם כפו עליו לחתום על ההסכם לא ענה בפשטות בחיוב, היתחמק ממענה ישיר, ותחת זאת בחר לציין כי נאמר לו שכדאי לו לחתום במועד הפגישה, מלמדת אף היא כי ההיתקשרות עם התובעת נעשתה מרצון חופשי ולאחר קיום משא ומתן בין הצדדים." סיכום-ביניים – טענותיו של הנתבע לגבי מעמד הפגישה עם מיטל דינן להדחות במלואן.

] "הובהר ללקוח שטרם החתימה על הסכם זה זכותי הסתמכה על העובדה שהלקוח מעוניין בקבלת שירותים מזכותי עד לקבלת אחוזי נכות לצמיתות (לאחר דרג 2 - ערר). לכן, הפסקת הסכם זה לפני קבלת אחוזי נכות לצמיתות (לאחר דרג 2 – ערר), לרבות לאחר אישור אחוזי נכות לתקופה זמנית בלבד, בתחומים המפורטים בסעיף 4 לעיל, לא תגרע מהתחייבותך לתשלום מלוא שכר הטירחה בגינם." בהנתן סעיף זה ועל בסיסו, עומדת התובעת על תשלום מלוא שכר הטירחה שצוין בהסכם – הן לגבי שכר הטירחה שנקבע כנגזרת מהנכות הזמנית שנקבעה לנתבע, והן לגבי שכר הטירחה שנקבע כנגזרת מהנכות הקבועה שנקבעה לנתבע[footnoteRef:39].

בין היתר, התובעת טענה כי הסעיף חוקק כדי להגן על "... חברות למימוש זכויות רפואיות או מייצגים אחרים (וביניהם עורכי דין) מכך שהידע והניסיון שלהם ינוצל על ידי לקוחות אשר יקבלו שירות וסיוע בבניית התיק הרפואי, יגישו עבורם את התביעה לביטוח לאומי, ידריכו אותם לועדות וברגע האמת, הלקוחות יודיעו על ביטול ההסכם וינשלו את המייצגים משכר הטירחה המגיע להם (בדיוק כפי שהנתבע עשה)"[footnoteRef:40].

...

לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים אנו דוחים במלואן את טענות הנתבע שבנדון, וקובעים את שתי הקביעות הבאות: ראשית, מיטל פירטה והסבירה היטב את תנאי ההסכם בפני הנתבע, ולא הוכח כי נמנע ממנו פריט מידע כלשהו; שנית, הגם שמצבו הגופני של הנתבע לא היה במיטבו, הרי שלא הוכח על ידו כי הוא היה במצב שמנע ממנו הבנה מלאה ושלמה של פרטי ההסכם.

סוף דבר לסיכום – לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל חלקית, ועל הנתבע לשלם לתובעת סך של 35,321 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

אולם, טענותיה לניהול ההליך בחוסר תום-לב מצידו של הנתבע, ובסרבול רב, דינן להידחות.

לסיכום, ולאור כלל אלה, יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת בא-כוחה בסך של 5,000 ₪.

בנוסף, הפעולות שביצע בפועל עו"ד ערד כללו לא רק אימות חתימה אלא גם רשום בעלות ורשום שיעבוד.

ב- ע"א 136/92 בייניש-עדיאל נ' דניה סיבוס בע"מ, פ"ד מז(4)114, 124 נקבע: "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השרות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טירחתו". דהיינו המבחן אותו יש לבחון הנו מבחן התוצאה: דהיינו, האם ניתן שירות, היות וכאמור, הלקוח רשאי להפסיק את הסכם שכר הטירחה בכל עת, גם אם ההסכם אינו מוגבל בזמן.

דה עקא שבעניינינו, ועל אף שההסכם מושא התובענה שריר וקיים, ההסכם נוסח ע"י התובע בעצמו שהנו כאמור עורך דין, וקובע מפורשות כי ההיתקשרות הנה עם הלקוח שנהר ושמו של הלקוח הכתוב בראש המסמך הנו שנהר בלבד בצרוף מספר תעודת הזהות של שנהר ותו לא. ויודגש- אין חולק כי יכול והתובע, התבסס על הסכם שכר הטירחה הנ"ל, וראה בנתבעים שותפים זהים, או בנתבע 2 שלוחו של הנתבע 1, וסבר כי ההסכם כפועל יוצא חל על הנתבע 2 , ואף על מועדון הברקה, דה עקא שההסכם אינו מציין את שמו של שני במפורש, ושני אינו חתום עליו והתובע הודה בפניי, בראשית ההליך כי אף מועדון הברקה אינו הלקוח, אלא רק שנהר באופן אישי.

...

אין חולק בין הצדדים- כי התובע ביצע עבודות עבור מי הנתבעים והקטין את החובות והקנסות המפורטים בנספח ט' לכתב התביעה וכי בגין עבודתו זו הוא זכאי לשכר טרחה, אולם בפועל התובע לא קיבל ממי מהנתבעים, כל תשלום בגין עבודתו זו. השאלות במחלוקת האם התובע הצליח להפחית את החובות של מי מהנתבעים והמפורטים בנספח ט' לכתב התביעה אל מול עיריית באר שבע, מסך של 546,601 ₪ לסך של 39,950 ₪? האם הסכם שכר הטרחה מיום 17/1/16 חל על מי מהנתבעים בגין הפחתת החובות והקנסות המפורטים בנספח ט' לכתב התביעה? קרי, על בית המשפט לבחון ולהכריע האם שכר הטרחה לו זכאי התובע בגין הקטנת החובות הנטענים ( נספח ט' לכתב התביעה ) צריך להיות מבוסס על הסכם שכר הטרחה מיום 17/1/16? האם הקטנת החובות הנטענת יכולה להיכלל תחת הסכם שכר הטרחה נשוא התובענה? האם הסכם שכר הטרחה מיום 17/1/16 הינו הסכם כללי בין מועדון הברקה והנתבעים לתובע ללא הגבלת זמן או שמא הינו הסכם ספציפי, אישי וייחודי בין שנהר לתובע בלבד? האם בין התובע לשני נערך הסכם ואם כן, -מהו אופן ההתקשרות בין התובע לשני? האם הסכם שכר הטרחה מיום 17/1/16 חל גם על שני ועל עבודתו של התובע בכל הנוגע להפחתת החובות והקנסות המפורטים בנספח ט' לכתב התביעה? מהו גובה שכר הטרחה אותו זכאי התובע לקבל וממי מהנתבעים? דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את העדויות אשר הופיעו בפני הגעתי להכרעה כי אין חולק כי התובע זכאי לקבל את שכר טרחתו בגין עבודתו להפחתת החובות המפורטים בנספח ט' לכתב התביעה והתובע לא קבל את שכרו, והרושם שאין על כך חולק.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי העדים הגעתי להכרעה כי דין התביעה כנגד הנתבע 2 להתקבל, וכי דין התביעה כנגד הנתבע 1, שנהר, וכנגד מועדון הברקה להידחות.

נוכח זאת אני קובעת כי השכר הראוי שזכאי התובע לקבל משני בגין שירותיו המשפטיים והפחתת החובות והקנסות המפורטים בנספח ט' לכתב התביעה יעמוד על סך של 50,670 ₪ + מע"מ כחוק ובסה"כ 59,791 ₪.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, בסופו של יום, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע מס' 1 הוא שנהר וכנגד מועדון הברקה, היא הנתבעת מס' 3.

כמו כן אני מורה על קבלת התביעה כנגד הנתבע מס' 2 באופן חלקי ומחייבת אותו לשלם לתובע את השכר הראוי בגין שירותיו המשפטיים בסך כולל של 50,670 ₪ + מע"מ כחוק ובסה"כ 59,791 ₪, אשר יישאו ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

"כידוע, כפי שכבר נקבע לא אחת בפסיקה, עורך דן חב בחובת זהירות כלפי לקוחו כאשר רמת ההיתנהגות הנדרשת היא של עורך דין סביר – 'לא יותר מכך אך גם לא פחות מכך' (ראו ע"א 4166/00 שטרית נ' ובר, פ"ד נה(4) 958, בעמ' 960 (2001))." רע"א 2911/13 סעדיה נ' עזבון כרמי (20.11.2013).

כפי שנקבע ב-ע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 124: "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השרות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טירחתו" (להלן: "ענין בייניש").

"17. דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלה באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הנה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד." (להלן: "ענין קורפו").

...

משכך, המסקנה המתבקשת היא שהמערער לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות, ובעיקר כשל בהוכחת הנזק הנטען.

הערעור נדחה.

המערער ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

לא בכדי פירט הנתבע בהסכם שכר הטירחה את הפעולות הכלולות בשירות, ונראה כי פירוט זה נועד גם כדי להבהיר לתובעת כי היא משלמת על מספר פעולות המהוות הסדרה כוללת של ההסכם עם בעלה והוצאתו את הפועל.

כך נפסק בהלכה היסודית שנקבעה בע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 124 (1993): "בהתקשרות שבין עורך-דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך-הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השרות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טירחתו". אין בהסכם שכר הטירחה שניסח הנתבע תנאי הנוגע לסיום הקשר, והנתבעת היתה רשאית להפסיק את הייצוג.

בטרם קביעת שכר הטירחה הראוי, סבורני כי יש להדגיש שגם לו היה הנתבע מציין בהסכם שכר הטירחה כי הנתבעת חייבת בתשלום הסכום המלא גם במקרה בו לא הושלם הטיפול והשירות הופסק בשלב מוקדם יחסית, היה מקום לבחון האם תניה זו תואמת את תקנת הציבור.

...

בסופו של דבר, לא סוכם בין הצדדים על החזר כספי, והתובעת הגישה את תביעתה.

נמצאנו למדים אפוא, שגם על-פי שיטתו של הנתבע, עבור מכלול הפעולות הנותרות והנוגעות להוצאת ההסכם בעניינה של התובעת אל הפועל, שכר הטרחה הראוי עומד על 5,000 ₪ ועוד מע"מ. כל זאת, נוסף על השלמת המשא ומתן עם בעלה של התובעת ובא כוחו ומתן הערות להסכם עד לגיבוש נוסח סופי, כאשר גם פעולות אלה לא הושלמו בשל הפסקת המשא ומתן ולאחר מכן הפסקת הייצוג.

על בסיס הראיות והעדויות שהובאו בפניי אני קובעת כי מתוך הסכום ששולם על-ידי התובעת על הנתבע להשיב לה סכום בסך 7,000 ₪ ועוד מע"מ. בשולי הדברים יצוין במסגרת התביעה דרשה התובעת החזר סכום בסך 13,040 ₪, וציינה כי הנתבע זכאי לשיטתה לתשלום בסך 1,000 ₪ בגין השתתפות בפגישת המשא ומתן.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל בחלקה.

אשר לטענתה החלופית של המערערת לפיה היא זכאית לשכר ראוי – בית המשפט קמא ציין כי את תביעתה לשכר ראוי ביססה המערערת על סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), הקובע כי: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". העולה מסעיף זה, כך הטעים בית המשפט קמא, הנו כי גם לתוך הסכם שכר טירחה מותנה בהצלחה, הנעדר היתייחסות לגובה שכר הטירחה שישולם בלא השגת התוצאה, ניתן לקרוא תניה המקנה לעורך דין זכות לשכר ראוי כאשר התוצאה שלשמה נכרת ההסכם לא הושגה.

כך, דומה שהכל יסכימו שאם הלקוח בחר לחזור בו מרצונו בתוצאה המוגדרת בהסכם עם עורך הדין, סמוך להתקשרות עם עורך הדין או אפילו במועד מאוחר אולם כאשר הדרך להשגתה של התוצאה עדיין ארוכה, קל יותר לקבוע שהלקוח רשאי לעשות כן וזכותו של עורך הדין לשכר הטירחה הנגזר מהתוצאה תתחלף בזכות לשכר טירחה ראוי בגין פועלו עד למועד בו הלקוח ביקש להפסיק את השרות המקצועי (וכבר הערתי שיכול ובנסיבות מסוימות קביעה אחרת בהסכם תחשב אף כנוגדת את תקנת הציבור).

סבורני כי ניתן גם לומר כי, ככלל, נכון גם הפוכו של דבר: כאשר הטיפול של עורך הדין הביא לכך שכל שנותר להשגת התוצאה הקבועה בהסכם בין הלקוח לבין עורך הדין הוא המשך נכונותו של הלקוח לקבל את התוצאה אותה ביקש בהסכם, והלקוח מסרב לעשות כן, בין על דרך מחדל ובין על דרך פעולה למניעת התוצאה, קל יותר לקבוע כי עורך הדין זכאי לשכר הטירחה שהיה זכאי לו במצב בו התוצאה הייתה מושגת.

כך ההסכם אינו מגדיר היטב, בהיבט מרכזי, מהי התוצאה שעם השגתה מתגבשת זכותה של המערערת לשכר טירחה (ראו להלן), וגם לא עד מתי, קודם להשגתה של התוצאה, זכאי הלקוח לחזור בו ומהן ההשלכות אם בחר הלקוח לעשות כן. עובדות אלו היקשו ומקשות על טיעוניה של המערערת.

...

מאחר שאין חולק כי התוצאה המבוקשת לא הושגה, המסקנה המתבקשת היא שלא קמה למערערת הזכות לעיקר השכר המוסכם, וכי כל שניתן לפסוק לטובתה, הוא הסכום הקבוע, כפי שפסק בית המשפט קמא.

המערערת מבקשת להימנע ממסקנה זו על בסיס הטענה כי התוצאה המבוקשת אומנם לא הושגה מבחינה פורמאלית (שכן אין חולק שתוכנית המגדילה את זכויות הבניה בנכס לא פורסמה), ואולם מבחינה מהותית ניתן היה להשיג את התוצאה המבוקשת, והטעם העיקרי לכך שזו לא הושגה הוא התנהלות המשיבים, ובכללם התנהלות קבוצת מלטיה.

ניתן להבין, ואף לגלות סימפתיה, לעניינו של אדם שטרח והשתדל, אך מסיבות שאינן תלויות בו מאמציו לא עלו יפה – על כן שותף הייתי לניסיון לדרבן את הצדדים לפשרה, ומקובלת עלי גם הצעת חברי לעניין הוצאות המשפט.