עונש על עבירה אתית של עורך דין בהתאם לחוק לשכת עורכי הדין

ביחס לפסק הדין המאוחרים שפסקו בהתאם לפסק הדין של השופט חיים כהן בעיניין פרנקל, עמל"ע (י-ם) 64904-12-15 ועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין במחוז חיפה נ' פואד ח'יר (12.4.2016) וגם בעיניין פואד ח'יר סבר חבר בית הדין המיעוט כי בפסקי דין אלה בתי המשפט המחוזי והעליון "לא דקו פורתא" בדבריו של השופט חיים כהן בעיניין פרנקל ובהיותם אמרת אגב.

המשיבה טענה כי על המערערת הושת עונש נזיפה שהוא עונש קל ביותר ואין מקום להתערב בו. לגבי המערער יש להפעיל את הדוקטרינה "כמות שהופכת לאיכות" לפיה מן הראוי להחמיר בענישה ככל שעברו המשמעתי של עורך הדין הוא מכביד יותר וככל שמדובר בחזרה על עבירות שכבר בוצעו על ידו במקרים קודמים וזאת אף אם העבירה הנוכחית אינה חמורה.

די בכך שמתקבל מידע המלמד על ביצוע עבירת משמעת כדי שתהיה סמכות לפי חוק הלישכה להגיש קובלנה משמעתית (ראו לדוגמא את המקרה שנידון בעמל"ע 1847-01-17 עו"ד יצחק נגלר נ' ועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין מחוז חיפה).

כלל 44 לכללי סדר הדין קובע, כי "בית הדין רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שנתגלו מן העובדות שהוכחו בפניו, אך לא יטיל עליו בגזר דינו אלא עונש אחד בשל אותו מעשה" (ראה: עמל"ע 51911-10-14 עו"ד ניק בנרי נ' ועדת האתיקה של ועד מחוז ת"א (17.12.2014) פסקה 25) כך שלא חרגו בתי הדין המשמעתיים מסכמותם כאשר הרשיעו את המערערים בעבירות הסל בנוסף לעבירת "ניגוד האינטרסים". בכל הנוגע לערעור על גזרי הדין שהוטלו על המערערים, ראוי להזכיר את ההלכה, על פיה מעמדם של בתי הדין למשמעת מכוח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העקרי של ערכאת העירעור כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבות בשקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת ומגבילה היתערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכלית הענישה המשמעתית (על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' דוידוביץ (8.7.2010) פיסקה 15; עמל"ע 17913-09-12 שפירא נ' לישכת עורכי הדין – מחוז תל אביב (22.4.2013)).

...

בפניי ערעורם של המערער מס' 1, עורך הדין שרגא בלזר (להלן: "המערער") והמערערת מס' 2, עורכת הדין נאוה טמיר (להלן: "המערערת") על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") בתיק בד"א 37/17, במסגרתו נדחה ערעורם של המערערים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (להלן: "בית הדין המחוזי") בתיק ב"פ 44/15.

בעניין זה, מקובלת עלי טענת המשיבה, כי פסק הדין ומסמכים נוספים מתיק בית המשפט לענייני משפחה התקבלו ללא התנגדות המערערים, אשר אף התייחסו לתוכן פסק הדין במסגרת סיכומיהם בבית הדין.

לאור האמור, לא מצאתי להיעתר לבקשת המערערים להוספת ראיה בערעור, אף שהתייחסתי לטענה העקרונית אותה ביקשו להעלות, על בסיס אותה ראיה.

סוף דבר התוצאה היא שהערעורים על הכרעת הדין נדחים.

בית הדין המחוזי החליט לזכות את המערער מהעברות שיוחסו לו בכל הנוגע להתנהלות מול ב"כ הקובלת בשלב שקדם לפתיחת הליך הקובלנה (עבירה של מעשים הפוגעים בכבוד המיקצוע של עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לישכת עורכי הדין"); ועבירה של היתנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, על פי סעיף 26 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 וסעיף 61(2) לחוק לישכת עורכי הדין).

בהקשר זה ראוי להביא את נוסחם של סעיפים 4 ו-5 לכללי לישכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה-2015 (להלן: "כללי סדרי הדין"): "4(א) הליך משמעתי יכול שיינקט בין בעקבות תלונה שהוגשה ובין מכוח ידיעה על עבירת משמעת שהגיעה שלא בדרך תלונה.

אשר לערעור על העונש-אין מקום לקבלתו.

...

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") מיום 28.1.18 בתיק בד"א 77/17, לפיו נדחה ערעורו של המערער על פסק הדין שניתן על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז ירושלים (להלן: "בית הדין המחוזי") בתיק בד"מ 19/14.

בסופו של דבר הגיש המערער הבהרות לרשם ההוצאה לפועל ביום 18.7.11, באופן שהביא לאישור הפשרה שהושגה בתיק ההוצאה לפועל, לאחר שהוכח כי הכספים ששולמו במסגרת הפשרה מקורם בשכר טרחה שהגיע לבנו של המערער במסגרת ייצוג צד שלישי בתביעת נזיקין.

איני מקבל כי היה על המערער להבין, כתוצאה מצירוף מסמכים רבים לתלונה, כי התלונה עליה התבקש להגיב כוללת התייחסות לביטויים הבלתי נאותים שיוחסו לו בקובלנה.

כאמור, מן התלונה לא ניתן להבין כי היא נוגעת לאופן ההתבטאות של המערער כלפי הרשם ומשום כך תשובותיו של המערער לפניות המשיבה לא כללו שום התייחסות לנושא זה. ככל שמדובר בהליך משמעתי שאינו מבוסס על התלונה, אלא על מידע שהגיע שלא בדרך תלונה, כאמור בסעיף 4(א) לכללי סדרי הדין, ודאי שיש חובה על המשיבה לציין את העומד בבסיס עבירת המשמעת המיוחסת לעורך הדין, כדי שידע כי עליו להשיב לנושא זה. איני מקבל את עמדת המשיבה כי היה על המערער להבין כי נדרשת ממנו תשובה גם ביחס לאופן התבטאויותיו וכי למעשה בחר להתעלם מנושא זה בתשובותיו למשיבה.

סוף דבר הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה.

לאור האמור, התערב בית-הדין בעונשו של המערער והעמיד את עונש ההשעיה בפועל על 11 חודשים, תקופה הנבלעת בתקופת השעייתו הזמנית ובנוסף, העמיד את ההוצאות שהושתו עליו בהליך קמא על סכום גלובאלי של 3,500 ש"ח. לעניין עונש ההשעיה על תנאי, קיבל בית-הדין את הערעורים מטעם הצדדים בכך שהעמיד את העונש על 10 חודשים והגדיר את התנאי בכך שלא יעבור עבירת משמעת כהגדרה בחוק.

ככלל, "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לישכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)).

לעניין הגדרת התנאי- סעיף 68א(א) לחוק לישכת עורכי הדין, קובע: "הטיל בית דין משמעתי עונש השעיה, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי". הוראה הדומה בלשונה לסעיף 52(א) לחוק העונשין, ולפיו "הטיל בית המשפט עונש מאסר, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי". בהקש לדין הפלילי, ניתן לקבוע את העבירות בהן הורשע נאשם או את סוג העבירות בהן הורשע הנאשם, גם אם לא הורשע בבצוע עבירה מסוימת באותה קבוצה, לצורך הגדרת עבירת התנאי.

...

בנסיבות אלו, בפתחו של הדיון המאוחד, ביום 3.6.2020, ועל-יסוד הסכמת הצדדים, נדחה ערעורה של לשכת עורכי הדין בגדרו של עב"י 25527-04-20, וחרף בקשת המערער (המשיב בערעור הלשכה), לאחר שמצאתי כי הערעור הוגש בתום-לב, ללא הוצאות.

בהמשכו של הדיון, לאחר שנשמעו הערות בית-המשפט בקשר לערעור עב"י 26771-01-20, ועל רקע האמור, טען המערער לפסילת המותב בשל חשיפתו לתיק עב"י 25527-04-20 ובטענה, כי יש בכך כדי לגבש חשש ממשי למשוא פנים ולהשפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט בהכרעתו בערעור בו עסקינן.

מטעמים אלו, נחה דעתי לגדור את עונשו של המערער כך שהעונש המותנה יופעל אמור, ככל שיורשע המערער בעבירות משמעת של שמירה על כבוד המקצוע, לפי סעיף 53 לחוק או התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, לפי סעיף 61(3) לחוק, וזאת בגין ביצוע מעשה אלימות או איומים, כאמור.

סוף דבר, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית המשפט בגזר הדין של בית הדין הארצי בעניין הקלון במעשיו של המערער ובענישתו, בכפוף לצמצום גדרו של התנאי בעונש ההשעיה המותנה כמפורט בסעיף 21 לעיל.

אשר על כן, הערעור נדחה למעט בעניין רכיב עונש השעיה על תנאי בת 12 חודשים למשך שלוש שנים ממועד סיום תקופת ההשעיה בפועל, ובתנאי שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 53 או 61(3) לחוק, בשל מעשה אלימות, מילולית או פיזית, לרבות איומים, כלפי הזולת.

רקע כללי: נגד המערער, עורך דין במקצועו, הוגשה קובלנה בגדרה הואשם המערער במספר עבירות משמעת הכוללות: הפסקת טפול שלא כדין בעיניינו של לקוח, עבירה לפי כלל 13(א) לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקוצעית) התשמ"ז-1986 (להלן : "כללי האתיקה"), בצרוף הוראת סעיף 61(2) לחוק לישכת עורכי הדין התשכ"א -1961 (להלן: "חוק הלישכה"); אי מתן הודעה ללקוח על הפסקת טפול בעיניינו, עבירה לפי כלל 13(ב) לכללי האתיקה, בצרוף הוראת סעיף 61(2) לחוק הלישכה; הפרת חובות הנאמנות והמסירות ללקוח, עבירה לפי סעיף 54 לחוק הלישכה, בצרוף הוראת סעיף 61(1) לחוק הלישכה; היתנהגות שאינה הולמת את מקוצע עריכת הדין, שתי עבירות לפי סעיף 61(3) לחוק הלישכה.

בגזר דינו מיום 17.9.20 הטיל בית הדין המחוזי על המערער את העונשים הבאים: עונש של השעיית חברות בלישכת עורכי הדין למשך שנה אחת בפועל, השעיה על תנאי למשך 4 שנים, שלא יעבור במשך שנתיים עבירה של שליחת יד בכספי לקוח, ותשלום פיצוי למתלוננים בסך 9,500 ₪.

המערער ממשיך וטוען כי, טעו בתי הדין כאשר גזרו את עונשו בהתאם לעבירות שלא נכללו באישום, לרבות העבירה של שליחת יד בכספי לקוח; המערער לא הואשם בכתב הקובלנה בשליחת יד בכספי לקוח; אישום בשליחת יד הנו אישום בעבירה ספציפית וקונקרטית אשר חובה לכלול אותה במסגרת סעיף אישום ספציפי ומפורש.

תמצית טענות המשיבה: לטענת המשיבה, מדובר בעירעור בגילגול שלישי שאין מדרכה של ערכאת העירעור להתערב בו, במיוחד משום שמדובר בעירעור על העונש; העונש שהוטל על המערער הנו מקל ביותר, וניתן לאחר שבית הדין הארצי היתחשב במצבו הבריאותי של המערער; העבירות המיוחסות למערער הן מהעברות החמורות ביותר בדין האתי, כפי שהוצג בערכאות הקודמות, והענישה הנוהגת בגין נטילת כספים שלא כדין מלקוחות הנה הוצאה מן הלישכה ברף הגבוה, והשעיה בפועל למשך מספר שנים ברף הנמוך.

בעיניין מחאג'נה, בית המשפט התערב בפסיקת בתי הדין וביטל הרשעה בשליחת יד, בהיעדר הנמקה להרשעה זו. מטעמים דומים, זיכה בית הדין הארצי במקרה אחר עורך דין מעבירת שליחת יד (בד"א (ארצי) 21/19 עו"ד גביש נ' ועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין מחוז תל-אביב והמרכז (5.11.2019)).

...

ואולם, כאמור, בענייננו, סבורני כי לא היה מקום שבתי הדין יגזרו את דינו של המערער בהתבסס על הרשעה בעבירה של שליחת ידי בכספי לקוח, תוך מתן דגש משמעותי על הרשעה בעבירה זו, שכאמור לא נכללה באופן ברור ומפורש בכתב הקובלנה.

יחד עם זאת, בשים לב לפסיקה הנוהגת לעניין מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בפסיקת הערכאה הדיונית, בייחוד בעניין העונש, ובשים לב לכך שפסיקתו של בית הדין המחוזי אינה חורגת במידה קיצונית מהענישה המקובלת במקרים של הרשעה בעבירות שבהן הואשם והורשע המערער, סבורני כי לא היה מקום להתערבות בית הדין הארצי בגזר דינו של בית הדין המחוזי; לא כל שכן, התערבות לחומרא ללא הנמקה מוצדקת.

סוף דבר: הערעור מתקבל.

המשיבה פנתה אל בית הדין המשמעתי המחוזי בבקשה להטיל על המערער עונש, בהתאם להוראת סעיף 75 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן - "החוק"), נוכח הרשעת המערער, בשנת 2022, בהליך פלילי - אגב הסדר טיעון - בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין").

מדובר בעירעור בגילגול שלישי על פסיקה של בתי הדין המשמעתיים של לישכת עורכי הדין, המהוים גוף מקצועי, אשר הופקד מכוח מומחיותו וסמכותו, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין; ומשום כך נקבע בפסיקה כי הבקורת השיפוטית בעיניינם תנהג במידה רבה של ריסון, במיוחד בסוגיית הענישה.

"אם במדיניות הענישה בפלילים המקובל הוא, כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול בכיוון החמרת העונש, בשיפוט משמעתי על אחת כמה כמה. משום שהשיפוט המשמעתי מטרתו, מלבד ענישת הנאשם, לשמור, כי יהא נקי המחנה של העוסקים במקצוע עריכת-דין, וכי לא ייפגע האמון אשר רוחש הציבור הרחב המזדקק לשירותיהם של חברי הלישכה. יתר-על-כן: כאשר המדובר הוא בעורך-דין, שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות. על כן המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלישכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להיתקבל לאו דוקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על-ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב, ולו אף בעבירה, אשר לו לבדה עמדה, ניתן היה להסתפק בעונש המתאים לאותה עבירה ושאינו חמור ביותר. בעיניינו של המערער הסאה הוגדשה זה מכבר" אשר על כן העירעור נדחה.

...

דין הערעור להידחות.

לא נמצא שלאלו מהשיקולים האמורים ניתן משקל יתר או משקל חסר באופן המצדיק התערבות בית משפט זה. בטרם סיום מצאתי להפנות לדברי השופט בייסקי בעל"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לט(1) 75, 83 (8.1.1985) אשר נכתבו לפני כארבעים שנים, אך הגיונם יפה אף לימים אלה ויש בהם כדי להסביר מדוע דין הערעור דנן להידחות.

"אם במדיניות הענישה בפלילים המקובל הוא, כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול בכיוון החמרת העונש, בשיפוט משמעתי על אחת כמה כמה. משום שהשיפוט המשמעתי מטרתו, מלבד ענישת הנאשם, לשמור, כי יהא נקי המחנה של העוסקים במקצוע עריכת-דין, וכי לא ייפגע האמון אשר רוחש הציבור הרחב המזדקק לשירותיהם של חברי הלשכה. יתר-על-כן: כאשר המדובר הוא בעורך-דין, שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות. על כן המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להתקבל לאו דווקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על-ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב, ולו אף בעבירה, אשר לו לבדה עמדה, ניתן היה להסתפק בעונש המתאים לאותה עבירה ושאינו חמור ביותר. בעניינו של המערער הסאה הוגדשה זה מכבר" אשר על כן הערעור נדחה.