עונש מופחת בעקבות טעות בהסבר תנאי הסדר טיעון

בנוגע לנסיבות ביצוע העבירה טען הסנגור כי עסקינן בצומת בעלת מערכת רמזורים כפולה, וכי הנאשם ניכנס לצומת בשל שגגה, לאחר שעמד באור אדום וסבר כי האור הירוק הנו בכיוונו.

הסנגור הפנה לפסיקה ואולם, הפסיקה אינה מתאימה שכן, מדובר במקרים בהם נעשו הסדרי טיעון ולחילופין, מקרים בהם לא היתה מחלוקת בנוגע לאשם תורם של המעורבים, למעט ת"ד 11206-08-11 מ"י נ' בר און, בו הוטלו 5 חודשי פסילה בפועל על נאשם שפגע בהולך רגל על מעבר חציה ונגרם לו שבר פרונטוטמפורלי בראש.

הנאשם תיאר את קרות התאונה והסביר כי ניכנס לצומת תוך שגגה, שכן סבר כי האור הירוק היה מיועד לנתיבו, סיפר כי בעבר בנו ניפצע בתאונת דרכים.

עפ"ת 30028-12-15 ברכה נ' מ"י, בו ערכאת העירעור ביטלה עונש מאסר בעבודות שירות למשך 5 חודשים ותחתיו הטילה על הנאשם של"צ בהקף של 400 שעות, 11 חודשי פסילה בפועל, צו מבחן למשך שנה- לרבות שילוב בקבוצה טיפולית ומאסר על תנאי למשך 10 חודשים.

עפ"ת  41397-12-13 זרחי נ' מ"י, ערכאת העירעור הפחיתה פסילה בפועל מ-4 שנים ל-11 חודשים, החמירה ברכיב של"צ והטילה על המערער 120 שעות, ביטל פיצוי בסך 22,000 ₪ וכן, 6 חודשי מאסר על תנאי.

...

משכך, אני קובעת כי במקרה דנן, בו סף הרשלנות הינו רגעי - בינוני, שכן אין מדובר באי ציות קלאסי לאור אדום, אלא, בנאשם שנעצר באור אדום וככל הנראה, התבלבל.

  נוכח כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: פסילה בפועל למשך 6 חודשים.

בנסיבות העניין, אין בהסדר הטיעון שהושג עם אפשטיין לאחר מספר דיוני הוכחות כדי להסביר את הפער בין המערער לבינו, בהיתחשב אף בכך שהחילוט שנגזר על המערערים גבוה בהרבה.

אשר לערעור על העונש - גזר הדין מפורט ומנומק, כאשר העונש שנגזר על ידי בית המשפט קמא מידתי ומאזן כראוי בין חומרת העבירות לבין הנסיבות האישיות, ולפיכך אין מקום להתערב בו. טענותיו של המערער, בגינן הוא מבקש הקלה בעונשו, נשקלו כראוי על ידי בית המשפט קמא, כך שאין מקום להעניק להן משקל נוסף במסגרת ערעור זה. אמנם בית המשפט קמא קבע כי עונשו של אפשטיין הוא נקודת ההתייחסות הרלוואנטית ביותר למערער, אך גם בה יש להיתחשב ב"עירבון מוגבל", מאחר שאפשטיין, בנגוד למערער, לקח אחריות על מעשיו והודה במסגרת הסדר טיעון, ומכיוון שכתב האישום בעיניינו לא כלל עבירות מס והסתכם ביצירת קשר עם חברות ההימורים.

בית המשפט העליון עמד בעיניין הבי על שני תנאים להוכחת ההגנה: "התנאי הראשון מיתמקד בהוכחת קיומה של טעות. בגדריו, נידרש הנאשם להוכיח כי טעה טעות כנה ובתום לב. לתנאי זה ממד סובייקטיבי. הוא מיתמקד בנאשם עצמו, ובוחן האם הוא אכן לא ידע את הדין, או שמא טעותו נבעה מרצון לחמוק מאחריות פלילית. בהקשר זה, נקבע כי נאשם שחשד שמעשהו אינו חוקי ובחר "לעצום את עיניו" לא יוכל להנות מההגנה.

במהלך הדיון בתיק קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט והגיעו להסדר לפיו העירעור על הכרעת הדין יידחה ואילו תקופת מאסרו של יואל אזרי תופחת ותעמוד על 15 חודשי מאסר בפועל, תוך היתחשבות, בין היתר, בעובדה שנטל אחריות על מעשיו, כפי שניתן ללמוד מחזרתו מהערעור.

על אפשטיין הוטלו שנת מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי, קנס בשיעור של 150,000 ₪, התחייבות בסך 250,000 ₪ וחילוט בסך 700,000; גולן שאול ששמש כמפיץ ושליח במערערת והורשע, במסגרת הסדר טיעון, רק בסיוע באירגון הימורים, נדון ל-5 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי וחילוט של 150,000 ₪; יאיר אושר, שהעניק שירותי מחשוב למערערת, הורשע במסגרת הסדר טיעון, רק בסיוע לאירגון הימורים ונדון למאסר על תנאי וחילוט של 25,000 ₪; לזלי-רלף רוז, שביצע הזמנות של הדפסות כרטיסי "קאש כארד", "ואליו כארד" ו"קיי כארד" מבית דפוס עבור המערערת וסייע להקמת תוכנה לניהול כרטיסי ה"קאש כארד" עבור המערערת, הורשע, במסגרת הסדר טיעון בסיוע להימורים ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר מותנה וחילוט של 70,000 ₪.

...

אף באשר לחילוט מצאנו את החלטת בית המשפט קמא מאוזנת ומוצדקת.

גם בעניין החילוט ביקש המערער לגזור גזירה שווה מעניינים של האחרים, אך לא מצאנו כי השוואה זו פועלת לזכותו.

לאור כל האמור, אנו מוצאים כי החלטת בית המשפט קמא גם בכל הנוגע לחילוט הרכוש מידתית וראויה.

הנאשם הודה והורשע ביום 27.12.20, בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה עונשית, בכך שבמסגרת סיכסוך שכנים, התפתחה תיגרה בין בנו של הנאשם לבנו של ג'לאל אבו רמוז, המתלונן שעסקו סמוך לזה של הנאשם.

הנאשם לקח אחריות מלאה לעבירה, הביע צער וחרטה ששרות המבחן התרשם מכנותם, והסביר את הרקע לעבירה במערכת יחסים מתוחה עם המתלונן, במהלכה איבד שליטה על עצמו, פעל באימפולסיביות, אלימות ובאופן חסר אחריות, ללא שיקול דעת בוגר.

לאחר העבירה נערכה סולחה בין הצדדים, הנאשם מודע היטב לטעותו וליחס השגוי בו היתייחס למתלונן.

עוד תיאר הסניגור את נסיבות חייו של הנאשם המטופל באישה חולת סרטן ובילדים, ומאז הארוע – לאחר שיחרורו ממעצר – מצוי בתנאים מגבילים שונים עד עצם היום הזה.

דומני שאף שהענישה אינדיבידואלית, דרושים שיקולים מאד משמעותיים כדי להיסוג מעונש מאסר, ולו בעבודות שירות, בשל המסר הגלום בעונש מופחת מזה עבור כל מי שעלול אי פעם להשתמש בחפץ כלשהוא כדי לפצוע באמצעותו את זולתו.

...

אני סבור כי ניתן לתת לסולחה בין הצדדים להוות תחליף לממד הפיצוי שביקשה המאשימה, אך לא מעבר לכך.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בן חודשיים בניכוי ימי מעצרו של הנאשם.

אני מחייב את הנאשם להצהיר כי אם יעבור בתוך שנה מיום סיום מאסרו את העבירה בה הורשע, ישלם סך 10000 ₪.

בעקבות זאת הורשע המשיב, על-פי הודייתו בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק העונשין.

עוד טוענת המדינה כי בית משפט קמא שגה בכך שהביא בחשבון כשיקול משמעותי לקולא את הודייתו של המשיב ולקיחת האחריות, ומזכירה כי הודיית המשיב נעשתה במסגרת הסדר טיעון, לאחר שנשמעו הראיות בתיק.

עם זאת, בנגוד למוצע בהצעת החוק המקורית (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 41) (אחריות מופחתת), התשנ"ה-1995, ה״ח 475), החוק כפי שנחקק כלל הסדר של ענישה מופחתת, ולא של אחריות מופחתת; הנאשמים שנכנסו לגדרו נותרו מורשעים בעבירת הרצח, על התיוג המוסרי הכרוך בהרשעה זו. סעיף זה אכן סיפק מענה חלקי לקושי שהיה קיים בחובה להטיל מאסר עולם על נאשמים הלוקים בנפשם.

אפנה לדוגמאות הבאות: גישה לפיה הסעיף יחול רק כאשר עוצמת הפגיעה בכושר ההבנה או ביכולת להמנע מעשיית המעשה נמוכה אך מעט מהרף הנידרש לצורך פטור מוחלט מאחריות לפי סעיף 34ח לחוק העונשין; הפרעה נפשית קשה אינה יכולה לבוא לידי ביטוי בפעם הראשונה רק בהקשר של רצח; מקרים העונים על דרישת סעיף 300א יתאפיינו לרוב במרכיב פסיכוטי או בקירבה לכך; ניתן לחרוג מהכלל של הטלת עונש מופחת, כך שאף אם התמלאו התנאים – מסור לבית המשפט שיקול דעת האם להפחית מעונש המאסר, והוא ינהג כן רק במקום בו תחושת הצדק אינה מתיישבת עם התוצאה של הטלת עונש מאסר עולם.

העבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, כמו גם העונש הקבוע בצדה, חלה גם על מי שמעשה ההמתה שביצעו מקיים את אחת הנסיבות המחמירות הקבועות בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות (ראו: דברי ההסבר לרפורמה, בעמ' 177).

מלאכת גזירת הדין של נאשם אשר הורשע בעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת עקב מצבו הנפשי לפי תנאי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק אינה פשוטה כלל ועיקר.

...

טענתה המרכזית של המדינה בערעורה היא כי באופן עקרוני, בגזירת עונשו של מי שמורשע בעבירת ההמתה באחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק, אין ככלל מקום לבחון את "עוצמת ההגבלה" של יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה בשל מצבו הנפשי, ולתת לעוצמה זו משקל לקולת העונש.

לנוכח אלו, סבורני כי יש להחמיר את עונשו של המשיב ולהטיל עליו שנתיים נוספות של מאסר בפועל, כך שעונשו יועמד על שתים-עשרה שנות מאסר בפועל.

על כן, סבורני כי יש להגדיל סכום זה ולהעמידו על סך של 150,000 ש״ח שיחולקו בחלקים שווים בין אשתו וארבעת ילדיו של המנוח.

סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר את עונשו של המשיב ברכיבי המאסר בפועל והפיצוי לנפגעי העבירה, כך שעונש המאסר בפועל שמוטל על המשיב יועמד על שתים-עשרה שנות מאסר, והפיצוי שמוטל עליו יועמד על סך של 150,000 ש״ח, שיחולקו בחלקים שווים בין אשתו וארבעת ילדיו של המנוח.

המאשימה מוסיפה וטוענת כי אך בשל טעות לא נקבע גם לעבירת גניבת נשק עונש המינימום שנקבע ביחס לעבירות נשק אחרות (ראו סעיף 144(ז) לחוק העונשין), אך מהותית יש לגזור עונש שלא יפחת ממנו.

הנאשם מדגיש כי לא היתנגד למעצרו בעת שנתפס והודה במיוחס לו במסגרת הסדר הטיעון, וכן מציין כי הוא משמש כטבח של סגל בית המעצר באופן המלמד על האמון הניתן בו. מטעמים אלה עותר הנאשם כאמור להשית עליו עונש של 14 חודשי מאסר בפועל, ומוסיף ועותר להורות כי העונש ירוצה באופן חופף לעונש המאסר שהוא מרצה כעת.

בדברי ההסבר להצעת החוק פורטו תכליות התיקון, וצוין כי מטרתו היא לייתר את הצורך לכלול בכתב אישום בגין מעשי גניבת נשק גם עבירה של גניבה וגם עבירה של החזקת או נשיאת נשק, כפי שהיה נהוג לעשות.

כמו כן אין זו הפעם הראשונה שבה מורשע הנאשם בפלילים: הנאשם הורשע בשנת 2016 בגניבה, שבגינה הוטל עליו עונש של מאסר על תנאי וקנס; ורק לאחרונה הורשע שוב בשתי עבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב ובשתי עבירות של גניבה, והוטל עליו כאמור עונש מאסר בפועל של תשעה חודשים שאותו הוא מרצה כעת (לצד עונשים נוספים).

...

במסקנה זו תומכים גם שיקולי הרתעה, בייחוד נוכח העובדה שאת המעשים שבהם הורשע הנאשם בהליך שכאן הוא ביצע כאשר ההליך הקודם היה תלוי ועומד נגדו, ולכן אין סיבה שקיומו של אותו הליך יביא לתוצאה שמבחינה מעשית משקפת דווקא הקלה בדינו (ראו ע"פ 7907/14 ואזנה נ' מדינת ישראל, פיסקאות 18-16 (22.2.2015); ע"פ 7786/21 אזמה נ' מדינת ישראל, פיסקאות 68-61 (14.7.2022); רע"פ 3589/17 שמואל נ' מדינת ישראל (10.2.2020)).

העובדה שבמקביל למאסרו היה הנאשם גם עצור מכוח ההליך שלפניי אינה מוליכה למסקנה מהותית שונה.

חרף האמור, החלטתי להורות כי חודשיים מתוך עונש המאסר ירוצו בחופף לעונש בהליך הקודם, וזאת משני הטעמים המצטברים שלהלן: ראשית, הנאשם בחר לקחת אחריות, והביא לסיום ההליך שכאן מוקדם יותר מהמועד שבו היה צפוי להסתיים אילו נוהל עד תומו.