עונש מאסר לנהג שסייע למחבל בפיגוע התאבדות

סימנים מחשידים אלה כללו, בין היתר, את העובדה כי האדם שליווה את המחבל המיתאבד לא עלה למכוניתו של המסיע; וכן את העובדה כי הנהג גבה מחיר מופרז עבור הסעת המחבל, ביחס לשאר הנוסעים.

באותה החלטה אושר מעצר עד תום ההליכים של מי שנאשם בסיוע לרצח בדרך של הסעת מחבל מתאבד משטחי הרשות הפלסטינאית אל יעד פיגוע בישראל.

שומה על בית המשפט לגזור עונש אשר יבהיר לציבור כי מסיעי שוהים בלתי-חוקיים אשר תורמים במעשיהם לביצועם של פיגועים עלולים לשלם מחיר כבד על כך. באי כוח המערערים טענו כי אין להיתעלם גם משיקולים המושכים לכיוון של הקלה בעונש.

בנוסף, בית משפט זה קבע כי בנסיבות העניין היה מקום לגזור על הנהג עונשים מצטברים, ולכן גם גזר הדין של בית המשפט המחוזי – כאמור, מאסר של 10 שנים בפועל – הותר על כנו.

...

טענות המשיבה – לטענת המשיבה בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעת דינו על ממצאים עובדתיים ומסקנות מהימנות אשר הביאו למסקנה אחת ויחידה והיא שהמערערים, למצער, חשדו כי נוסעיהם הינם מחבלים אשר מתכוונים לבצע פיגוע התאבדות ולמרות זאת נמנעו המערערים מלברר חשד זה. בנוגע לאבו מוך, המשיבה סומכת ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה במסגרת השיחות בין אבו מוך לעסאף בהן הוזכר הפתגם "לשונך – סוסך; וכו'", 'הציפייה' ל'מלאך המוות' ומקרה אשרף קייסי, עסאף למעשה רמז לאבו מוך על כוונותיהם החבלניות שלו ושל המחבל המתאבד, וכי שיחות אלה עוררו את חשדותיו של אבו מוך.

ואולם, השתכנעתי בסופו של יום באותו ספק שנתעורר בחברתי באשר למערער 3; זאת לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי במוצגים - בחקירותיו בשירות הביטחון הכללי ובמשטרה אחת לאחת, בעדותו בבית המשפט וכן בחומר הראיות הנוסף שבתיק.

בעקבות אלה החלטתי להצטרף לספקות חברתי באשר לעניין ההריגה וגרימת חבלה חמורה – דהיינו, בשאלה אם אבו מוך חשד בהיות הנוסעים ברכבו מחבלים בטרם הפיצוץ, ושמא חשד אך בעבריינות פלילית שלהם; ספקות אמרנו - אף כי בקרבה רבה לסף הנדרש.

ובבואנו לגזור את הדין זכרנו כי הוא מורשע בחמש עבירות של גרימת מוות ברשלנות ובנוסף להן בשלושים עבירות של גרימת חבלה ברשלנות - הרוגים ופצועים - דבר המצדיק, כי ההפחתה בעונשו, חרף זיכויו החלקי, תהא מתונה ולא רבה.

בסעיף 709 לחוות הדעת של שקד נכתב כדלקמן: "מתכנני, משלחי ומפקדי הפיגוע הם חברים בכירים באירגון פת"ח ובהם פעילים ב'מנגנוני הבטחון' של הרש"פ, שפעלו בהתאם למדיניות הרש"פ ואש"פ. הפיגוע בוצע בתקופה בה ארגון הפת"ח היה בשיא כוחו, מבחינת מצב הפעילים בשטח, הפיקוד וההנהגה. פיגוע זה (כמו יתר פיגועי הפת"ח) בוצע בהתאם ל'רוח המפקד' של ראשי הפת"ח שהם גם ראשי הרש"פ, ובהתאם למדיניותה של הנהגת הרש"פ בראשות יאסר ערפאת – מדיניות שהפיגוע הזה היה חלק ממימושה. כל מי שפיקד על פיגוע זה היה מעורב בו בדרך אחרת (כמו כל מי שהיה מעורב בכל פיגוע אחר של פת"ח), היה חלק מסולם הירארכי של ארגון הפת"ח וכפוף בסופו של יום להנהגה הבכירה בכל 'כובעיה'". 3803.

במקרה של פיגוע זה, הוכח כי הרש"פ והפת"ח כללו את שם המיתאבד באתרים ובמסמכים הרישמיים שלהם, וכך היה לגבי יתר חברי החוליה אשר נשפטו וריצו עונש מאסר בבתי המשפט הישראליים.

הדרכים לכך היו רבות, הן באידיאולוגיה ובתכנון של הפיגועים, כולל: אספקת אמל"ח ותמיכה כספית, והן – ולכך משמעות משפטית לעניין דיני האישרור – בפעולות שנקטו הרש"פ, אש"ף ומנהיגיהם, כולל: שיבוץ שמם של המפגעים באתרי שאהידים; עריכת טקסים של הרש"פ לזכרם של השאהידים ולשחרורם של האסירים המפגעים; הכרזות של מנהיגי הרש"פ (ערפאת ואבו מאזן) כי כל האסירים נשלחו "על ידינו"; מימון האסירים עד היום; תמיכה במשפחות האסירים; העלאת אסירים בדרגות צבאיות במהלך תקופות המאסר שלהם, כאשר פועל יוצא מכך הוא עלייה משמעותית בשכרם; מתן הטבות כלכליות למשפחות השאהידים; מענקים וסיוע כספי למפגעים שהשתחררו מן המאסר.

...

תת פרק נח.6 (רצח ישראלית בפיגוע ירי בציר כיסופים שברצועת עזה (ת.א. 3258/09)) מאחר ובהחלטת חבות/אחריות עסקינן, אני קובע בזה כי ביחס ל-ת.א. 3258/09, כל הנתבעים, כולם יחד וכל אחד לחוד, אחראים בנזיקין לכל הנטען בכתב התביעה.

אני מחייב את הנתבעים כולם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בתיק זה בסך של 100,000 ₪.

אני מורה, אפוא, לרש"פ, אש"ף ויאסר ערפאת, כולם יחד וכל אחד לחוד, לשלם לב"כ התובעים סכום כולל של שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, רק עבור ההליכים עד שלב זה בלבד, סך של 5,545,000 ₪ (חמישה מיליון וחמש מאות וארבעים וחמש אלף ₪).

המערער, מצדו, השיב כי הוא אינו מעוניין לדעת על כך. בצהרי יום הפיגוע היתקשר סאמר למערער בעת שזה נהג ברכבו באיזור תל אביב ובקש ממנו להסיעו מהעיר אום אל פאחם.

לדבריו, רף הענישה המקובל לענישת מסיעי מחבלים הנו כעשר שנות מאסר בפועל.

בית המשפט נימנע מהכרעה בשאלה זו ואולם לפי פסיקה ברורה של בית משפט זה ניתן, על דרך העקרון, להטיל עונש נפרד בגין כל גרימת מוות בנסיבות כמו אלה שבפנינו, ואף בנסיבות בהן מי שהסיע מחבל מתאבד שגרם למותם של רבים הורשע רק בגרימת מוות ברשלנות.

ביום הארוע הסיע המערער את סאמר ובן דודו ובכך סייע להם בבצוע הפיגוע הרצחני שהמיט אסון כבד על רבים וגרם לסבל עצום כל-כך. כפי שפורט, המערער ידע כי הוא מסיע שני מחבלים בדרכם לבצוע פיגוע היתאבדות בתל אביב.

...

וכך קבע בית המשפט: "...אנו סבורים כי הוכח מעל לכל ספק כי [המערער] ידע עובר לנסיעה ובמהלכה כי הוא מסיע שני מחבלים העומדים לפוצץ את עצמם במרכז תל אביב..." (עמוד 24 להכרעת הדין).

לא מצאנו כאמור מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט, ואין מנוס מדחיית טענתו של המערער לפיה לא ידע בוודאות קרובה כי העבירה העיקרית עומדת להתבצע וכי לא התקיים בעניינו התנאי להחלת הלכת הצפיות כפי שנקבע בפרשות יוסופוב וג'אבר.

סיכום סיכומו של דבר, שוכנעתי כי המערער ידע בזמן ביצוע העבירה כי בהסיעו את סאמר ובן דודו הוא תורם ליצירת התנאים לשם ביצוע הפיגוע ואף היה מודע לכך שהשניים עומדים לבצע פיגוע.

בפסק הדין נקבע, כי ביום 18.5.01 הסיע המערער ברכבו מחבל פלסטינאי לעיר נתניה, וזה ביצע פיגוע היתאבדות במקום.

באשר למחיר הנסיעה, לא היתכחש המערער לכך שהמחיר המקובל לנסיעה הוא שישה ש"ח וכי המחיר הנהוג לנסיעת "ספיישל" לנתניה (היינו נסיעה של נוסע אחד) הנו כ-60-50 ש"ח. ההסבר שניתן על ידי המערער לתשלום בסך 100 ש"ח, שגבה מן המחבל הנו, כי הוא הבחין בכך שהנהגים האחרים דרשו תשלום של כ-200-150 ש"ח להסעת המחבל, והוא ביקש לנצל את ההזדמנות ולהציע מחיר גבוה יותר מהמחיר הרגיל, אך נמוך יותר מהמחיר שנידרש על ידי יתר הנהגים.

אף אם נצא מנקודת הנחה, שהמערער אמנם חשד בכוונת המחבל לבצע פיגוע וחשד כי הסעת המחבל לנתניה תסייע לו בכך, הרי אין די בכך לשם שכלול היסוד הנפשי בעבירות שיוחסו לו. זאת, משום שעל סמך הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי לא ניתן לומר, כי המערער פעל מתוך מודעות לכך שהתנהגותו תסייע, קרוב לוודאי, למחבל בבצוע הפיגוע.

המערער הורשע על ידינו בעבירת הריגה שהעונש המרבי בגינה (20 שנות מאסר) זהה לעונש המרבי בגין עבירת הסיוע לרצח בה הורשע המערער על ידי בית משפט קמא (ראו סעיף 32 לחוק העונשין).

...

ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה, כי התקיים במערער היסוד הנפשי של עבירת ההריגה.

סיכומו של דבר, המערער חשד במחבל ובכוונותיו ואף על פי כן הסכים להסיעו לנתניה.

אולם, כפי שהוסבר לעיל, התקיימו במערער היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של עבירת ההריגה ועל כן מצאנו כי יש להרשיעו בעבירה זו. משהוחלט כי יש לזכות את המערער מעבירה של סיוע לרצח, מתחייב מכך כי יש לזכותו אף מעבירה של סיוע לחבלה בכוונה מחמירה.

שני מחבלים מתאבדים, שהאחד רצח שבעה בני-אדם ופצע שלושים, ביום 20.3.02 באוטובוס מספר 823, אחרי צומת אום-אל-פחם והשני – למחרת היום, רצח שלושה בני-אדם ופצע שמונים וחמישה נוספים, סמוך לבית הקפה "ארומה" ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, השלימו, למרבית הצער, את התמונה הנוראה של אותם עשרה ימים רווי הדם.

בבית המשפט העיד בעבורו אביו, נהג מונית ותיק ובעל מוניטין טוב, בתחנת מוניות במרכז תל-אביב.

בחלק אחר של המקרים, רמת המודעות והכוונה הפלילית של אלה, הביאה אותם להיות מסייעים, ממש, לרצח.

הצדדים הקלו עמי, כאשר שקלו, הם עצמם, את מערכת הנסיבות והשיקולים, מתוך השוואתה אל המשתמע מתוך הפסיקה בעניינים דומים, והיתוו מסגרת לענישה, כדרך שעשתה התביעה, כאשר הגבילה עצמה לרף מסויים של מאסר בפועל.

...

אסטה ממנו, אך במעט, לאחר ששוכנעתי מטיעוניו של הסניגור הנכבד, כי בנסיבות הכוללות של ענייננו, מן הראוי לעשות כן. העונשים נתתי דעתי לכלל השיקולים שהזכירו הצדדים.

אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 7.5 שנות מאסר בפועל.

על כן אני סבור, כי יש לחשב את תחילת המאסר מיום מעצרו של הנאשם.