אני מקבל את הטענה המקדמית, מן הנימוקים הבאים:
סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, קובע כדלקמן:
"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר 3 שנים".
על מנת לקבוע אם תוכנם של ביטוי או אמירה עולים כדי איום, נידרש בית המשפט לבחון, אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב, בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום ואם תוכן האמירה מתייחס לפעולה שאינה כדין.
וביחס לכך יפה הדיון של בית-המשפט המחוזי, כפי שמצא ביטוי בהחלטת בית-המשפט העליון ביחס לכתב-אישום הדין בעבירת איומים – קל וחומר כאשר דנים בקובלנה:
רעפ 6478/18 מדינת ישראל נגד אורי אור קמארי, תק-על 2019(1), 3302:
"המשיב הציג תשתית סטטיסטית ממנה ניתן ללמוד על מדיניות ענישה "שיטתית ועקבית" של רשויות התביעה בעבירות איומים, כשהן מבוצעות ללא עבירות נלווית, שלפיה מרבית תיקי החקירה נסגרים בעילה של חוסר עניין לציבור, ורק במיעוטם של המקרים הוגשו כתבי אישום, בפרט במקרה של נאשמים נעדרי עבר פלילי.
...
אני מקבל את הטענה המקדמית, מן הנימוקים הבאים:
סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, קובע כדלקמן:
"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר 3 שנים".
על מנת לקבוע אם תוכנם של ביטוי או אמירה עולים כדי איום, נדרש בית המשפט לבחון, אם יש בדברים כדי להטיל אימה בליבו של אדם רגיל מן היישוב, בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום ואם תוכן האמירה מתייחס לפעולה שאינה כדין.
כשלעצמי, אני סבורה כי הפרשנות הראויה היא זו שמבוססת על הגישה המשולבת שתוארה לעיל (השוו: פלר, בעמ' 419-412).
לאמיתו של דבר אני סבורה כי אין בגישה זו חידוש של ממש.
על כן, אני מורה על ביטול כתב-הקובלנה.
