עונש ללא מאסר מורשע בשוד

דיון והכרעה במהלך הדיון בפנינו, הסכימה באת כוח המשיבה כי החלף שנקבע תמורת עונש המאסר אינו מבטא את היחס המקובל בין עונשים כספיים לבין חלף מאסר.

השוואת הנתונים הרלבאנטיים בין שני המערערים מצביעה על כך שכל הנסיבות לקולא נוטות דוקא לטובת המערער 2: המערער 1 היה העבריין העקרי בבצוע עבירת השוד (הוא זה שתלש את השרשרות הזהב מצוואר הקשישה); המערער 1 הורשע בעבירה נוספת (היתחזות כאדם אחר) בה לא הואשם המערער 2; המערער 1 ניהל הוכחות בעוד המערער 2 הודה; למערער 1 עבר פלילי בעוד למערער 2 אין הרשעות קודמות.

...

לפיכך, לא מצאנו לנכון להתערב בעונשי המאסר של מערער 1 ומערער 2.

אף דין טענה זו להידחות.

סוף דבר, הייתי מציע כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי.

מאחר ובמקביל להליך זה נגזר על המשיב בתיק אחר עונש של שלושים חודשי מאסר בגין הרשעתו בעבירת שוד (ת"פ 36364-03-16 של בית המשפט המחוזי בחיפה), מצא בית משפט קמא לנכון להורות כי מתוך 22 חודשי המאסר שנגזרו בהליך שבפניו, ירוצו 12 חודשי מאסר בחופף לעונש המאסר שגזר בית המשפט המחוזי בתיק השוד הנ"ל. בית המשפט נימק החלטתו בכך שלו היו כתבי האישום השונים מתבררים במאוחד, כי אז יש להניח שהיה נגזר בגין כל אותם כתבי אישום עונש כולל אחד.

ב"כ המערערת הבהירה כי לגישתה מדובר בעונש מקל ואולם הוסיפה, בהגינותה, כי העונש אינו חורג חריגה קיצונית המצדיקה את התערבותה של ערכאת העירעור.

...

בעניין הנמקתו זו סבורים אנו ששגה בית משפט קמא משני טעמים: הטעם הראשון הוא, שבית משפט קמא התייחס בהנמקתו לנזק הפיזי המועט בדירות שנפרצו.

משעניין זה לא עלה בטיעוני המדינה, ממילא לא זכה גם להתייחסות בטיעוניו של ב"כ המשיב (לא בבית משפט קמא ולא בפנינו) והמשיב לא התגונן בעניין זה. בנסיבות אלו סבורים אנו כי אין זה ראוי שנחייב את המשיב בפיצוי נפגעי העבירה.

בסיכומו של דבר ומהטעמים שפורטו, הערעור נדחה.

מדיניות הענישה הנוהגת – בא-כוח הנאשם 1 הפנה אל פסקי-דין רבים – אשר יפורטו בהמשך הדברים, במסגרת הדיון בעיניין זה – אשר לפיהם טען, כי בהתאם למדיניות הענישה הנהוגה, אין הכרח להשית מאסר בפועל בשל הרשעה בעבירת שוד, וכי ניתן להסתפק במאסר בעבודות שירות, בשירות לתועלת הציבור ואף בפחות מכך.

שקולי הענישה אינם רק הרתעה, כפי שעולה מטענותיה של המאשימה, אלא גם שיקולים רבים אחרים.

...

ערעור המדינה על גזר הדין נדחה וכן נדחה ערעורו של הנאשם בעניין ההרשעה.

עם זאת דומה, כי למניע לשיתוף הפעולה עשויה להיות חשיבות משנית בלבד, אם בסופו של דבר ניכר כי התהליך עצמו השיג את מטרתו, כך ש"מתוך שלא לשמה, בא לשמה" (תלמוד בבלי סנהדרין, קה, ע"ב).

איזון כל השיקולים האמורים ולאחר שקילת עמדת המאשימה וטענותיהם של באי-כוח הנאשמים, מובילים למסקנה כי אין להשית על הנאשמים מאסר בפועל.

אשר לפגיעה הקשה בערכים החברתיים המוגנים הנגרמת מעבירת השוד, ראו דברי כב' הש' ברק-ארז בע"פ 4012/13 אורי זיני נ' מדינת ישראל [פסקה 15] (פורסם בנבו, 12.2.14): "עבירת השוד, קל וחומר שוד בנסיבות מחמירות, היא עבירה קשה. היא מכוונת לנטילת רכוש בכוח הזרוע לצורך רווח כלכלי, תוך פגיעה ברכוש ובגוף. בגזירת עונשם של עבריינים שהורשעו בעבירה זו נידרש בית המשפט לשדר מסר ברור כי היא גוררת עימה עונש משמעותי שיש בו כדי לשקף את פגיעתה הרעה בחברה". בעניינינו, המדובר בעבירת רכוש המבוצעת כלפי חנות נוחות המצויה בתחנת דלק ופתוחה 24 שעות ביממה ומשכך מהוה "כר נוח" לנאשם ודומיו אשר יכולים לבחור להם את השעה המתאימה ביותר לבצוע העבירות, (על דרך הכלל בשעות לילה מאוחרות) כאשר המוכר מצוי לבדו בחנות.

חרף השונות, ו"ככלל אצבע" ניתן לומר כי עבירה של שוד תחנות דלק בנסיבות מחמירות המבוצעת על ידי בגיר, מובילה בהכרח לעונש לא מבוטל של מאסר מאחורי סורג ובריח.

...

כל המקובץ לעיל, מלמד כי המתחם לו עותרת המאשימה לא זו לא זו בלבד שאין בו כדי להחמיר עם הנאשם, אלא מדובר במתחם מקל כאשר במקרה הנדון, נכון וראוי היה שתחתיתו תהא גבוהה מזו שלה עותרת המאשימה, כמו גם תקרתו.

מנגד ולחומרא, סבורני כי יש מקום לתת משקל לא מבוטל לשיקולי הרתעת הרבים.

סוף דבר, מכל המקובץ לעיל הנני לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 12 חודשים מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו.

טיעוני ב"כ המאשימה ב"כ המאשימה עתרה לביהמ"ש להטיל על הנאשמים עונשי מאסר המצויים ברף העליון של מיתחמי הענישה, בציינה כי הפסיקה מלמדת שרמת הענישה הראויה בגין עבירת השוד היא מאסר בפועל לתקופה שבין 6 ל- 28 חודשים, ובגין החזקת רכוש החשוד כגנוב מאסר על תנאי וקנס עד למאסר לתקופה קצרה.

לפיכך עתרה ב"כ המאשימה להטיל על נאשם 1 עונש מאסר שלא יפחת מ-28 חודשים, וכן להפעיל באופן מיצטבר את תקופת המאסר על תנאי התלויה ועומדת נגדו.

סך הכל ירצה נאשם 1, 23 חודשי מאסר בנכוי 129 ימים בהם שהה במעצר בתיק דנן, וזאת עד שהחל לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו בתיק ת.פ. 16795-08-12 של בימ"ש השלום בראשל"צ. 15 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שיחרורו ממאסר בעבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע.

...

על רקע האמור לעיל והפסיקה שהוגשה, איני סבורה שיש לחרוג מההסכמה האמורה.

לאחר ששקלתי טיעוני ב"כ הצדדים, ולאור כל המקובץ לעיל, אני מטילה על הנאשמים את העונשים הבאים: לגבי נאשם 1: 20 חודשי מאסר אותם יחל לרצות בתום ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו במסגרת ת.פ. 16795-08-12 של בימ"ש השלום בראשל"צ. אני מפעילה את המאסר על תנאי בן שלושת החודשים שהוטל על נאשם 1 בת"פ 35829-05-11 של בית משפט השלום בירושלים, וזאת במצטבר לעונש המאסר שהוטל בתיק דנן.

עיון בפסיקה מגלה כי בגין החזקת רכב החשוד כגנוב מצא בית המשפט העליון מקום להטיל את העונש המירבי של 6 חודשי מאסר (ע"פ 8584/13 שטארה נ' מדינת ישראל, ניתן ב-30.6.14).