עונש בגין עבירות בנייה ללא היתר

אישום 1: בחודש ינואר 2019 נמצא כי הנאשם מבצע במקרקעין עבודות בניה ללא היתר ועושה שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר, כמפורט להלן: (א) הקמת גדר היקפית התוחמת שטח של כ-882 מ"ר; (ב) הקמת מבנה בשטח כ-12 מ"ר המשמש למגורים; (ג) הקמת מבנה בשטח כ-14 מ"ר המשמש למגורים; (ד) הקמת מבנה בשטח כ-3 מ"ר המשמש למטבח; (ה) הקמת מבנה בשטח כ-8 מ"ר; (ו) הקמת מבנה בשטח כ-7 מ"ר; (ז) הקמת מבנה חממה בשטח כ-100 מ"ר המשמש לאחסנה ומשרד; (ח) שימוש בקרקע חקלאית לאחסנת צנורות, גופי תאורה, עמודי תאורה וציוד שונה (להלן: העבודות האסורות שלב א').

פעם אחר פעם עמדו בתי המשפט על הצורך להחמיר בענישה בגין עבירות אלו, ולחייב בקנסות הולמים.

ראו רע"פ 2330/09 נוסטרדמוס נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה (9.6.09, להלן: עניין נוסטרדמוס): "בתי המשפט מחויבים להאבק בתופעה פסולה זו של בנייה בלתי חוקית ושימוש פסול במקרקעין שיעודה חקלאי לשימושים מסחריים. המוטיבציה לבצוע עבירות אלו הנה כלכלית, ומשכך הדרך הראויה להלחם בתופעה ולהרתיע באופן  אפקטיבי את העוברים עבירות אלו בפועל ובכוח, הנה על ידי השתה של קנסות כבדים אשר יש בהם כדי לאיין את הרווח הטמון להם מהתנהגותם האסורה ולהבטיח תשלום קנסות אלו על ידי קביעת עונש מאסר מרתיע חלף הקנס. בנסיבות אלו, לא מצאתי פגם בעונש שהושת של המבקשות". במסגרת תיקון מס' 116 לחוק התיכנון והבניה (ס"ח תשע"ז מס' 2635 מיום 25.4.2017 עמ' 884, ה"ח הממשלה תשע"ו מס' 1074 עמ' 1426) החליט המחוקק לחזק את ידיהן של רשויות האכיפה במאבקן הבלתי מיתפשר בעבירות מסוג זה, כשבתוך כך מצא להכביד ידו על העבריינים בהחמרת הענישה ובהרחבת סל כלי האכיפה: "נדבך מרכזי נוסף בהצעת החוק הוא עידכון ההוראות העונשיות והגברת הסנקציות שניתן להטיל על עבריינים, בעיקר בדרך של החמרת הענישה והחמרה ניכרת של הענישה הכלכלית. זאת היות שמניע מרכזי בבצוע עבירות בנייה הוא הרווח הכלכלי הגדול שניתן להפיק מכך". במעשיו פגע הנאשם בסדר הצבורי ובשלטון החוק, כמו גם בערך השויון אל מול ציבור האזרחים שומרי החוק.

...

כך נדחית גם טענת ההגנה, כי לא הוכח שהעבירות בוצעו למטרת הפקת רווח כספי.

בהתחשב בשיקולים עליהם עמדתי ובמדיניות הענישה, הנני קובע את מתחם העונש בין 140,000-60,000 ₪.

סוף דבר, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 80,000 ₪.

על סמך מדינות הענישה הנהוגה והפסיקה אליה הפניתה, עתרה המאשימה להעמיד מיתחם הענישה בגין העבירות בין קנס של 40,000 ₪ לבין 50,000 ₪, זאת בצרוף קנס יומי לכל יום שהמערער לא מבצע הצוו.

שכן, עסקינן בעבירה של אי קיום צו הריסה, והמערער כבר הודה בהליך הקודם בבצוע בנייה ללא היתר, ובאי קיום הצוו בהליך זה. ב"כ המשיבה חזרה והדגישה כי בקשות ההיתר שהמערער הגיש כלל לא רלוואנטיות לעבירה דנן.

...

בהקשר מצומצם זה, הערעור מתקבל, כך שיש לזכות הנאשם מעבירת השימוש במבנה, החל מהזמן בו המבנה נאטם.

יתרה מכך, אפילו לפי המתחם שנקבע, הקנס אינו "ברף הבינוני" שמצא בית המשפט כמתאים, שהיה יוצא סביב 45,000 ₪.

התוצאה הערעור נדחה בעיקרו, ההרשעה בכל העבירות נותרת על כנה.

כתב אישום מתוקן הוגש ביום 23.11.15 (להלן: "כתב האישום"), בגין עבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר ושל שימוש במקרקעין ללא היתר ובסטייה מהיתר/תוכנית קיימת בייעוד לחקלאות לשימוש מסחרי, בנגוד לס'145(א)(2-3), (204 (א-ג),208(א)(1-7), 218, 253, 156(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה -1965.

במקרה הנידון מדובר בבניה בקרקע בייעוד לחקלאות הנעדרת "אופק תיכנוני". מהפסיקה שנסרקה לעיל, יש ללמד על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של בניית בריכה ללא היתר, שלא לשימוש פרטי אלא כחלק ממיתחם המשמש לעסק, לפיו מיתחם העונש ההולם בגין בניית בריכת שחיה ללא היתר –הנו קנס הנע בין בסך 10,000 עד 20,000 ₪.

...

הערך החברתי שנפגע אין חולק על הצורך להחמיר בעבירות על דיני התכנון והבנייה ובאשר לערך החברתי המוגן הנפגע מביצוע עבירות בנייה, אפנה לדבריו הברורים של השופט (כתוארו אז) מ. חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה קריית אונו פ"ד(3) 49,59: "בנייה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנכון של הבנייה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר. היא בין התופעות הבולטות , הפוגעות בהשלטת החוק, מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק...". עוד נקבע [רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.5.2006)] (להלן: "פרשת מריסאת") כי: "על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו ...". הנאשמים הורשעו בעבירה של בניית בריכה ללא היתר כדין, שהינה חלק ממתחם המשמש לשמחות ואירועים, שנבנה על ידי הנאשמים במקרקעין בייעוד לחקלאות.

דין הבקשה לביטול ההרשעה ע"פ ס' 192א לחוק, להידחות.

על כן, הבקשה לביטול הרשעתם של הנאשמים –נדחית.

בהתחשב בכל המפורט לעיל, ועל מנת ליתן את המשקל הראוי, בין היתר, לאינטרס הציבורי המובהק שבאי עידוד עבריינות כאמור, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים : על הנאשם 1 קנס בסך 15,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

תו"ב (י-ם) 24734-12-19 מדינת ישראל נ' אמנה מטור [פורסם בנבו] (9.4.23) הורשעה הנאשמת בבצוע עבודות בניה ללא היתר ושימוש אסור בשכונת א-טור בירושלים, בשטח כולל של כ-140 מ"ר. נקבע כי מיתחם הענישה הראוי לעבירת בניה רחבת הקף שאינה עסקית עומד על קנס בסך 1,000-600 למ"ר. על הנאשמת נגזרו העונשים הבאים: קנס כספי בסך 98,000 ₪, צו התאמה דחוי ב- 6 חודשים והתחייבות על סך 49,000 ₪.

מובהר לנאשמת שאם עד מועד כניסת צו ההתאמה לתוקף לא יבוצע הצוו או לא יהיה בידה היתר לבנייה מושא ההרשעה, ניתן יהיה להגיש נגדה כתב אישום בגין עבירה של אי- קיום צו שפוטי וכן עלול להוביל להפעלת ההיתחייבות נגדה.

...

בשים לב לנסיבות המפורטות לעיל, הגעתי למסקנה כי מתחם העונש ההולם נע בין 92,000 ₪- 46,000 ₪, כמו גם התחייבות וצו הריסה או התאמה דחוי במספר חודשים.

לסיכום ולאור האמור, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 69,000 ₪, אשר ישולמו ב-69 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 10.9.23 ובכל 10 לחודש לאחר מכן.

למחזיק מונה סניגור צבורי רק לאחר שהודה בעובדות כתב האישום והורשע בדין; הריסת הנכס בוצעה באמצעות דחפורים וכלים כבדים, אשר לא השאירו זכר לנכס, בלי ליידע את התובעת על כוונתה לעשות כן, ובלי לשלוח התראה או הודעה למחזיק; ההריסה בוצעה באופן שלא השאירה זכר לנכס, והוא נהרס מיסודותיו, תוך פגיעה קשה באפשרות לחדשו ו/או לבנותו מחדש בצורה קלה; הנתבעות לא התחשבו בהוראות סעיפים 209 ו-205 לחוק התיכנון והבנייה; עונש ההריסה הוא בגין העבירה של בנייה ללא היתר ולא בעבירה של שימוש במקרקעין שניבנו ללא היתר; הנתבעות התרשלו בעת הגשת כתב האישום ובניהול ההליך הפלילי.

...

לסיכום שאלת האחריות: לאור כל האמור לעיל סבור אני שאין לנתבעות כל אחריות לנזקי התובעת, וכל נזקי התובעת נבעו ממעשיה וממחדליה כפי שפורטו לעיל.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבעות.

התובעת תשלם לנתבעות, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.