בעוד שלגבי הקרקע קבע הדיין עמוס כי לדידו אין להכיר בקיומו של שתוף, לגבי המבנה ציין הדיין עמוס כי "אפשר שיש 'שותפות מוחלשת'" ולכן המבקשת זכאית ל-20% משוויו "שהרי מדובר בדירה שנבנתה במהלך חיי הנישואים ותוך שתוף של האשה במהלך הבנייה כאשר ייתכן שהיא אף השקיעה מבחינה כספית". לפיכך, כך הדיין עמוס, "יש מקום להחיל בהקשר זה את חוק יחסי ממון אף שלא הוגדרה כוונת שתוף ספציפי".
הדיין נהרי הצטרף בתחילה למסקנתו של הדיין עמוס, והוסיף כי לשיטתו "על בית הדין לנהוג באמות מידה מחמירות להוכחות כוונת שתוף הבנויה על הפסיקה האזרחית, קל וחומר כאשר מצטרפת למקרה עילת בגידה שבודאי אי אפשר לומר שיש אומדנה לכוונת שתוף מצד [המשיב] הנבגד על ידי [המבקשת]". הדיין נהרי ביצע היקש מדיני המתנה, והדגיש כי "הילכת שתוף בנויה על אומדנה של כוונת בן זוג לתת מתנה למישנהו מחצית מנכס הרשום על שמו במסגרת מערכת הנישואין. כוונה זו לשתף את בן הזוג בנכס – לא עדיף דינה מכוונת נותן מתנה". עוד מוסיף הדיין נהרי שגם אילו הייתה מוכחת כוונת שתוף בעניינינו, הרי שפגיעה חמורה במירקם הנישואין עולה כדי היתנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מכוונת השתוף.
מנגד הוגשה, ביום 6.7.2020, בקשת הצטרפות מטעם תנועת "בוחרים במשפחה", וביום 26.7.2020 הוגשה בקשת הצטרפות דומה מטעם תנועת "תורת המדינה". מְבַקְשות אלו הצטרפו לעמדת המשיב וכן לעמדת היועץ לשיפוט הרבני, והוסיפו כי לגישתן יש מקום לצמצם את היקפה של הילכת השתוף הספציפי ולקבוע כי שקולי אשמה מינית הם שיקולים רלוואנטיים לעניין הוכחת השתוף שמתגבש מכוח ההלכה.
בית הדין האיזורי שקל לצורך כך את השפוץ שבוצע בנכס ואת הקפו; את התקופה הארוכה שבה התגוררו בני הזוג בבית; את העובדה שהבית ניבנה "בעת החיים המשותפים ע"י שני הצדדים, ויתכן ביוזמת שניהם ובסיוע משותף בפן הלוגיסטי"; ואת אוירת השתוף שנקבע כי שררה בין בני הזוג באשר לבית המגורים, בין היתר, על בסיס הצהרותיו של המשיב במסגרת בג"ץ 4602/13 (ראו בפיסקה 5 לעיל).
החלתה של חזקת השתוף לצידו של איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון ביטלה, למעשה, את אפשרותו של בן הזוג התכסיסן, המחזיק ברוב נכסי הנישואין, לדחות את חלוקתם השוויונית על ידי סרוב להתגרש ועל ידי כך להפעיל לחץ כלכלי פסול על בת זוגו על מנת לנשלה מחלק מזכויותיה בנכסים.
לדעת חברי, השופט נ' סולברג, אין עילה לקיים דיון נוסף, משום שלא נפסקה הלכה חדשה בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף.
...
לדעתי, מקרה זה איננו מגלה עילה להתערבות בגדרי עתירה לדיון נוסף ודין העתירה להידחות.
גם בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי הוכח שיתוף ספציפי בדירת בני הזוג.
גם מלומדי משפט הגיעו למסקנה כי פסק דינו של בית הדין הגדול לא התיימר לקבוע ממצא עובדתי נקודתי, אלא מדובר בפסיקה הקובעת ברירת מחדל גורפת, שלפיה הענקת רכוש של בן-זוג לרעהו, מותנית בכך שמקבל המתנה ישמור על נאמנות מינית כלפי בן-זוגו עד לסיום הנישואין (שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים: אוטונומיה ו'משילות' בעקבות בג"ץ 4602/13" עיוני משפט מג 5, 14, 28-17, 38-37 (2020) (להלן: ליפשיץ).
