האח א' העיד, בין השאר, כי התובע הודיע למשפחה שעשה תאונה; כי הוא הגיע למקום יחד עם אחיו נ' (יוער כי א' היתייחס לאח נ' בשם אחר, והוברר כי מדובר בשם נוסף של נ'); כי עם הגעתו למקום ראה את רכב התובע מעוך, את הקהל שהיה במקום, את המישטרה שהגיעה למקום, וכן את החזיר מוטל על הכביש; וכי בהמשך הסיע את התובע לבית החולים.
מבחינה תעסוקתית, לפי הנתונים שהונחו בפניי וכן לפי טענות הצדדים, התובע החל את דרכו התעסוקתית בשנת 2015, כאשר היה כבן 21 שנה, לאחר סיום השרות הצבאי, בעבודה בתחנת דלק, כמתדלק וכקופאי בחנות נוחות.
ראוי לחדד ולהדגיש נקודה זו, שלא ניתן להפריז בחשיבותה לענייננו, כי התובע הישתכר בקירוב שכר ממוצע במשק כבר בגיל 25, ובעת שטרם הספיק להישתלב ולהתמקצע באף אחד מן העיסוקים הדורשים התמקצעות, שאותם למד ובהם הוסמך לעסוק, בסמוך לפני התאונה.
לא נטען כי כיום הוא עובד כעצמאי וכי בסבירות גבוהה הוא יהיה עצמאי בהמשך שנות עבודתו.
...
בהתחשב בכלל השיקולים הרלבנטיים, בדגש על העובדה כי כבר בגיל 25 השתכר התובע שכר בגובה השכר הממוצע במשק (אשר עומד כיום על למעלה מ- 12,000 ₪), ובדגש על שיעור מס ההכנסה המופחת שיש להביא בחשבון, אני קובע כי את נזקיו של התובע לעתיד יש להעריך בהתאם לבסיס שכר בסך של 15,000 ₪ (נטו-פלת"ד).
סוף דבר
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 592,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ, וכן החזר סכום האגרה ששולם.
בנוסף, אני מקבל את טענת ב"כ התובע כי מכיוון שהנתבעת המשיכה לעמוד על הכחשת החבות עד תום גם לאחר שהוצגו תמונות ברורות אשר אינן מותירות מקום לספק בנוגע להתרחשות התאונה, וגם לאחר שהתברר לנתבעת (ככל שלא ידעה מכך עוד קודם לכן) כי היא זו ששילמה עבור גרירת רכב התובע לאחר התאונה - הרי שהדבר עולה כדי עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט, ובהתאם להוראת תקנה 151(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות לדוגמא בסכום כולל של 10,000 ₪.
