עוולה של הכרח עובד לחתום על הסכם כוזב

התובע גם טוען כי יש לחייב את הנתבע להשיב לו את כספו מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, וכן כי הוא זכאי לפיצויים הן בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבע והן בגין הפרת חובת תום לב במשא ומתן לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ועוד עתר לפיצויים בגין עוולות נזיקיות - עוולת התרמית, ועוולת מצג שוא רשלני לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין.

הנתבע הדגיש כי הודעת הדיירים על ביטול הסכם התמ"א נשלחה רק ביום 22.1.15 לאחר שהסכם המכר בין התובע לנתבע נחתם ביום 7.1.15; עוד טען כי במועד חתימת הסכם המכר היה הסכם התמ"א תקף וחתום על ידי 75% מהדיירים הגם שנידרש שיעור של 66% בלבד ולא רק זה אלא שאותם 75% מהדיירים חתמו על הסכם התמ"א חודשים ארוכים לפני שהתובע והנתבע חתמו על הסכם פינלס ולא הוכח כי בכל אותה תקופה השתנה המצב שהרי איש מהדיירים לא ביטל את הסכמתו.

כאמור הטענה המרכזית של התובע עליה הוא מבסס את התביעה היא כי הנתבע הציג לו מצגי שוא כוזבים בדבר היות עסקת התמ"א בפינלס 'בטוחה', כי היא תצא אל הפועל וכי הדיירים מעוניינים לבצעה, ואולם שבועיים לאחר חתימת הסכם פינלס הודיעו הדיירים על ביטול העסקה (כאמור תוקף הודעת הביטול שנמסרה על ידי הדיירים אינה מענייננו בתובענה זו).

הערכת הנתבע כי העסקה בטוחה ותצא אל הפועל והדיירים רוצים בה. כפי שכבר ציינתי מהנסיבות שהוצגו בפני ולאחר ששמעתי את העדים לא התרשמתי וגם לא הוכח כי הנתבע הציג מצג שוא בנושאים אלה ועל כן חסר הרכיב המהותי מיסודות עילת ההטעיה להוכיח כי התובע אכן סבר כאמור וכי העריך באופן שגוי את מצב הדברים: הן בעיניין מיהות היזם המקורי של הפרויקט והן ובעיקר בעיניין רצונם של הדיירים בהסכם, ולמעשה לא הוכיח ואף לא טען כי על בסיס הנחות שגויות אלה היתקשר בהסכם (רכיבים מהותיים והכרחיים ליסודות העילה), ועל כן ראיתי לדחות את טענת התובע כי התקשרותו בהסכם נעשתה מאחר שהוטעה על ידי הנתבע.

...

מכל האמור ובהתחשב בנסיבות שתוארו לאורך פסק הדין, המסקנה אליה הגעתי היא כי ראוי וצודק להתערב התערבות של ממש בסכום הפיצוי המוסכם שהוא סך של מיליון ₪ מאחר שלא ראיתי כי קיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם שהוא גבוה לטעמי ונכתב באופן סתמי לבין הנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה של ההפרה שהתרחשה, שבעתיים כשהתנייה כה גורפת עד כי אינה מבחינה בכך שהתובע ביטל את ההסכם זמן קצר לאחר חתימתו, כשהנתבע לא הרים את הנטל לשכנע מדוע אין להפחית את סכום הפיצוי המוסכם בנסיבות ומכל אלה ראיתי להתערב באופן משמעותי ולתת בכורה להתנהלות הצודקת לעמדתי על פני עקרון החופש להתקשר בחוזים ולא ראיתי בסכום הסתמי שנקבע סכום המחייב את בית המשפט בנסיבות.

לא ראיתי לחזור על העקרונות שתארתי בהרחבה לעיל בעניין סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות) ועל כן אומר כי יישום הכללים הנובעים מסעיף 15 לחוק מביאים למסקנה כי: ההפרה שהתרחשה בפועל היא כי התובעים לא עמדו בתשלום מלוא התמורה במועד הקבוע בהסכם; הנתבע 2 ביטל את החוזה, כזכותו, בסמוך למועד שבו חלפה התקופה לתשלום התמורה.

סוף דבר אני דוחה את תביעת התובע למעט הבקשה החלופית להפחתת סכום הפיצוי המוסכם שעליו לשלם בגין הפרת ההסכמים, ושאותם הנתבעים קזזו לטובתם בשתי העסקאות.

נטען כי סכנת ההטעיה היא מהותית ויסודות עוולת גניבת העין מתקיימים במלואם; נטען שאופטיקנה התעשרה שלא כדין על חשבון התובעות כאשר מכרה את הקולקציה המפירה תוך "רכיבה" על מותג ורסו וללא תשלום לתובעות; נטען שאופטיקנה עוולה בתאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת כאשר שיווקה משקפי "ורסו" שאין מקורם במבקשות ובכך גורמת נזק לתובעות הן בכך שהלקוחות טוענים לחשוב שמותג ורסו עשוי פלסטיק והן בכך שבשיווק מוצרי ורסו אופטיקנה מונעת מהתובעות להיתקשר עם מפיץ אחר בישראל.

עוד נטען, כי קבלת הבקשה עלולה לפגוע בחברת פאי, הן מהפן הכלכלי והן במוניטין של הזמר עומר אדם, שכן עלול הדבר להתפרש כאילו המותג שעמד במרכזו כשל, וזאת מבלי שניתנה לחברת פאי הזכות להגיב, ובחוסר תום לב שכן ברור שההתקשרות בין חברת ורסו לחברת פאי היא במרכז התובענה דנן וחברת פאי היא בעל דין הכרחי ומהותי, וזאת עולה אף מטענות התובעת שסעיפים רבים בכתבי טענותיהן עוסקים בחברת פאי ובעומר אדם ואביו.

נטען כי על פי סעיף 8.01 להסכם בין ורסו ישראל לפאי, מנועה פאי מלהעניק לכל צד שלישי אחר בתחום המשקפיים רישיון לשימוש בשמו ובדמותו של עומר אדם, ועל פניו נראה כי אופטיקנה גרמה לפאי להפר התחייבותו זו. משכך, אם יש לפאי או לעומר אדם אינטרס כלכלי במכירת המוצרים המפרים אין מדובר באנטרס לגיטימי הראוי להגנה ובמיוחד כשהיה ידוע לעומר אדם שהתובעות לא מתכוונות לחתום על ההסכם המשולש.

...

לקראת סיום יוער כי אופטיקנה טענה שהגישה "תגובה ראשונית" לבקשה לצווים זמניים, ולטענתה יש לדחות את הבקשה על הסף או להורות על צירופה של פאי, כשרק לאחר צירוף זה תמסור אופטיקנה את תגובתה המלאה לבקשה.

צירוף פאי על אף שמצאתי שלא היה הכרח לצרף את פאי כמשיבה בבקשה לצווים זמניים – שאינם מופנים כלפיה, הגעתי למסקנה שונה בכל הנוגע לצירופה של פאי להליך העיקרי ומצאתי להורות על צירוף פאי כנתבעת נוספת בתובענה.

סוף דבר הבקשה לסעדים זמניים מתקבלת על כל ראשיה.

הוא ציין שהוא חתם על הסכם ההעסקה של פלג כמורשה חתימה של אורט בתחילת 2002 כאשר פלג מונה למנכ"ל. לגישתו, במועד זה אמר לו פלג שיש לאורט הסכם עם מקפת הותיקה על פיו היא מממנת פנסיה לעובדים ותיקים לפי שיטת שלוש השנים.

לא היה לפלג גם הסבר למצג הכוזב שלו כלפי עו"ד יצחק וולף שערך את הסכם העבודה האישי שלו, מצג שלאורו הפנה הסכם העבודה האישי של פלג להסדר 1991, ולמצג הכוזב כלפי הועדה לשכר בכירים.

המבקש הוסיף וטען כי העוולות נושא התביעה הן עוולות מתמשכות – כאשר מדי חודש גורם פלג לכך שכספים יוצאים מקופת אורט ומשולמים לקבוצת המוטבים, ומדי חודש נילקח סך של 2% מדמי הגמול של עובדי המינהל כדי לממן את התשלומים הללו.

אעיר בשולי הדברים כי אינני סבורה כי יש הכרח בהליך הנוכחי לבחון את השאלה ממה נובעת חובת הגילוי של הנתבע בהקשר של סעיף 7 לחוק ההתיישנות (חובה שהפרתה תוביל למסקנה שהנתבע הטעיה במחדל), והאם היא חופפת לחובות גילוי שחלות על הנתבע מכוח הסדרים חוקיים אחרים.

...

העובדה שמעמדו של המבקש כבעל מניה נשלל ממנו בעקבות החלטתה של האסיפה הכללית באורט בהתאם לסעיף 7.1.6 לתקנון החברה (ר' נספחים א-ב לבקשת הסילוק שהגיש פלג ביום 7.8.2020), בין היתר לאור הגשתו את הבקשה דנן, עשויה להוביל למסקנה שהחברה ביקשה שלא לנהל את התובענה דנן.

יחד עם זאת, השאלה האם בית המשפט רשאי להתערב במסקנה זו בחברה לתועלת הציבור אינה נקיה מספקות.

סוף דבר לאור האמור לעיל בקשת האישור נדחית.

הנושה מציין בבקשתו כי הפעילות העסקית של חברת "לארא בע"מ" הועברה לחברה אחרת (חברת "חברת קליק רסטו מוסדות בע"מ") אשר מפעילה את המסעדה כיום, וכי היחיד, אשר עבד בחברת "לארא בע"מ" בין השנים 2015-2019, החל לעבוד לפרנסתו כמנהל של המסעדה החיפאית, ואף ניהל את מסעדת "אווזי" בעיר כרמיאל, ובנוסף לכך הפעיל מסעדה נוספת בירושלים תחת המותג "אווזי". הנושה טוען בבקשתו כי לא רק שהיחיד עושה שימוש ללא רשות בסימן מסחרי שאינו שייך לו, מבלי לשלם תמלוגים בגין השמוש בשם המסחרי "אווזי", אלא שהיחיד גם הוליך שולל את לקוחות המסעדות אשר סבורים כי הנם סועדים במסעדת "אווזי". עוד נטען בבקשה כי גם לאחר שנשלחו אל היחיד מכתבי התראה בשל היתנהלותו, הרי שהוא המשיך לחתום על גבי הסכמים, בהם צוין כי השמוש במושכר הנו לצורך הפעלת מסעדה מרשת "אווזי", וכל זאת תוך עשיית שימוש שלא כדין בשם מסחרי/מותג זה ועשיית רווחים על חשבון הנושה.

עוד נטען בתגובת היחיד, כי בהתאם ללשון הפסיקה, הרשעה בפלילים אינה מהוה תנאי הכרחי לצורך החרגת חוב מחמת מירמה, מה גם שנושה אשר מבקש להחריג חוב מצו הפטר בגין מעשה מירמה נידרש לעמוד בנטל ראייתי מחמיר.

בכדי שתתגבש עוולת התרמית לפי פקודת הנזיקין נדרשים חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב של עובדה; העידר אמונה באמיתות ההיצג; כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו (בכך בא לידי ביטוי היסוד הנפשי הנידרש לצורך התקיימותה של העוולה); התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג (ראה : ע"א 614/84 **** ספיר נ' דוד אשד, פ"ד מא(2) 225).

...

מנגד, היחיד טוען בתגובתו כי יש לדחות את הבקשה, מאחר ותביעת החוב טרם אושרה על ידי הנאמן, ומשום שלהליך חדלות הפירעון ישנה השפעה רבה על כלל החובות בהליך, כך שעל בית המשפט לדחות את הבקשה על מנת שלא לפגוע באינטרס השיקומי של החייב.

סוף דבר : אשר על כן, אין לקבוע בשלב זה כי היחיד התנהל בתרמית אשר מצדיקה לקבוע כי חובותיו של היחיד כלפי הנושה, כפי שפורטו בכתב התביעה אשר הוגש לבית המשפט המחוזי, מתחולת ההפטר.

בקשת הנושה נדחית ללא צו להוצאות.

אמנם לא הוגש יפוי הכוח מטעם התובעים אשר הסמיך את עו"ד רוסינסקי לפעול בשמם בכל הקשור לעסקה ולא נחתם הסכם שכר טירחה בין עו"ד רוסינסקי לתובעים, אולם אין באלה כדי לשנות את מסקנתי, שכן מסמכים אלו מהוים אמנם אינדיקאציה לקיומם של יחסי עו"ד – לקוח, אך לפחות הסכם שכר טירחה כתוב אינו תנאי הכרחי, וביחס ליפוי הכח – בהנחה המסתברת שהיה מצוי ברשות עו"ד רוסינסקי ולא ברשות התובעים – אין באי הגשתו כדי לפגוע בגירסתם.

כך למשל בנספח ג' לתיק מוצגי התובעים מופיעה חלופת מסרונים בין עו"ד רוסינסקי לאבי התובע 1 ובהם מיסרון ששלח עו"ד רוסינסקי בתאריך החתימה על ההסכם בשעה 19:00 בערב יום חתימת החוזה (בהתאם למסרונים אחרים שהוגשו מועד החתימה היה בשעה 17:00) בו כתב כך – "ידידי, נפלה טעות – היתרה היא 600,000 ולא 650,000. כשניפגש נתקן החוזה". לא קיימת תשובה – מתבקשת – של עו"ד רוסינסקי המרמזת בדרך כלשהיא על כך שההסכם בוטל ואין מקום לתיקון.

תרמית עד כה ניתחתי את חומר הראיות מן הזוית של עוולת הרשלנות בלבד, אשר די בהוכחת התקיימות יסודותיה כדי להביא לחיוב עו"ד רוסינסקי בפצוי התובעים כעתירתם, אך התובעים מייחסים לעו"ד רוסינסקי גם עוולות נוספות – מצג שוא ותרמית.

בע"א 614/84 **** ספיר נ' דוד אשד פ"ד מא(2) 225, 239 (9.4.1987) עמד בית המשפט על חמשת היסודות המבססים את עוולת התרמית, שהם: היצג כוזב של עובדה; העידר אמונה באמיתות ההיצג; כוונה שהתובע יוטעה על ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; הטעיית התובע ופעולתו על סמך טעותו; נזק ממון לתובע עקב פעולתו על סמך ההיצג.

...

אשר על כן, טענת אי הקטנת הזנק שהעלה עו"ד רוסינסקי נדחית.

סוף דבר מכל הנימוקים דלעיל אני מחייב עו"ד רוסינסקי לפצות את הנתבעים בגין הסכום ששילמו לנתבע 1 בסך 310,000 ₪, בגין הפיצוי המוסכם בסך 50,000 ₪ שמחדליו מנעו יכולת לגבותם, בגין הפסד דמי השכירות בסך 24,850 ₪ ובגין עגמת נפש בסך 40,000 ₪.

אשר על כן אני מחייב את עו"ד רוסינסקי לשלם לתובעים סכום כולל של 424,850 ₪ וכן את אגרת בית המשפט בסך 11,473 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 7.5.20, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 42,500 ₪.