עובדות חדשות שלא נטענו בענין צוואה

לעמדתי, האמור בסעיפים 18-20 לתצהיר מהוה בסך הכל פירוט והרחבה של הטענה העקרונית אשר כבר הועלתה בכתב ההגנה ובהתאם כאשר מרחיב הנתבע 1 בסעיף 18 לתצהירו בנוגע לתוכן הצוואה לא ניתן לראות בעובדות או בטענות המועלות בהקשר זה , גם אם אלה לא נזכרו מפורשות בכתב ההגנה,כהרחבת חזית.

עיון בכתב ההגנה מעלה כי אמנם הנתבע טען בסעיף 19.2 לכתב ההגנה כי "המסמך שצורף כנספח ב' לכתב התביעה הנו מיסמך, עליו אילץ משה את איל לחתום..." (דגש שלי ש.מ.), אך למעט אזכור לקוני של המילה "אילץ" לא פורטו נסיבות האילוץ ואף לא נטען בכתב ההגנה כי אין תוקף למכתב מחמת שחתימת הנתבע 1 עליו הושגה בכפיה או טענה דומה.

מהאמור לעיל עולה המסקנה כי בתצהיר ובתצהיר הנוסף מופיעות טענות עובדתיות חדשות, אשר לא זו בלבד שהן לא נזכרו כלל בכתב ההגנה אלא שהן באות לבסס טענה עובדתית – משפטית חדשה השונה במהותה מהאמור בכתב ההגנה, ובעניין זה יודגש כי עצם אזכור המילה "אילץ" בכתב ההגנה אין בה כדי לשמש תשתית לטענת הנתבע שלפיה סוגית האילוץ כבר הועלתה על ידו בכתב ההגנה זאת במיוחד נוכח האמור בסעיף 32 לכתב ההגנה, ותשובות הנתבע 1 בתצהיר התשובות לשאלון.

...

מן הכלל אל הפרט את העקרונות לעיל ניישם על הבקשה שלפנינו ובהתאם אני דוחה את טענות התובע לפיהן יש למחוק את סעיפים 18-20 בתצהיר שעניינם הרקע והנסיבות אשר הובילו לסכסוך המשפחתי-משפטי בין התובע לנתבע, על רקע צוואתה של אם הנתבע 1 ואשתו המנוחה של התובע.

בעניין זה אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה כל האמור בסעיפים הנ"ל מהווה פירוט של הנטען בכתב ההגנה, וכך ולשם הדוגמא, הנתבעים ציינו בכתב ההגנה (סעיף 4) כי: "עם גילוי דבר הצוואה ותוכנה, שם לו התובע לפניו, כמטרה מוצהרת את ביטול הצוואה, כאשר לשם כך הוא נוקט בכל דרך, כשרה ובלתי כשרה" (דגש שלי – ש.מ.).

אני מקבל חלקית את הבקשה ביחס לסעיפים 39-51 לתצהיר במובן זה שככל שהנתבעים יגישו עד ליום 31.12.2020 הצהרה כנדרש בסעיף 17 לעיל , לא ידרש תיקון התצהיר בסעיפים אלו , וככל שלא תינתן הצהרה כאמור על הנתבעים יהיה להגיש תצהיר מתוקן בו ימחקו מהסעיפים הנ"ל כל הטענות העובדתיות שעניינן לחצים/איומים וכל כיוב' שהופעלו על הנתבע 1 על ידי התובע.

בכל מקרה אני מורה על הוצאת תצהיר ארז טל מתיק בית המשפט.

בנוסף אני מורה על מחיקת סעיף 56 מתצהיר הנתבע 1 .

לכך יש לצרף את העובדה כי הנתבעות 2-3 לא התייחסו בסיכומיהן לסוגיית ביטול צו הירושה ו/או טענת השהוי בהגשת הבקשה לקיום צוואה והתמקדו בהוכחת עילות ההיתנגדות לגופה של צוואה, כך שזנחו את טענותיהן בעיניין זה. אשר על כן, לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי התובע עמד בנטל לביטול צו הירושה שניתן ביום 1.2.2018, וכך אני מורה.

להלן יפורטו הנימוקים ביסוד מסקנתי זו. במקרה דנן, לא מצאתי כי מתקיימים מבחני פרשת מרום אשר יש בהן כדי לבסס קיומה של השפעה בלתי הוגנת, כמפורט להלן; כך, למשל מבחן התלות והעצמאות: הנתבעות כלל לא טענו כי המנוח לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה או שמצבו הרפואי היא ירוד באופן שהיווה כר נוח להשפעת התובע עליו וממילא לא הוגשו מסמכים רפואיים בעיניין זה. כך, למשל מבחן התלות והסיוע: לא הוכח כי התובע היה היחיד שסייע למצוה בכל צרכיו, אלא להיפך לטענת הנתבעת 2 היא וילדיה סייעו למנוח רבות וכי המנוח התגורר בביתה משך שנים רבות.

בע"א 851/76, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, נפסק כי אם המצווה נפגש עם עורך הדין ומוסר לו את הוראותיו, ניתן לרוב ליגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכתה, שכן שיקול דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין ארוע העבר לבין פעולתו של עורך הדין ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה.

...

יצוין כי במסגרת בתביעה הרכושית נקבע כי הדיון בתביעה הרכושית יוקפא עד להכרעה בתובענה לביטול צו הירושה ובתובענה לקיום הצוואה כמפורט לעיל (ר' החלטתי מיום 29.11.18 בתביעה הרכושית לעיל).

יש בכל האמור כדי לחזק את המסקנה לפיה רצונו של המנוח להוריש לתובע את הזכויות בבניין על מנת שהוא בעצמו יוכל להמשיך וליהנות מזכויות אלו במשך ימי חייו, ללא כל קשר ו/או תלות לנתבעת 2 ו/או ילדיו אלא להיפך, דווקא בשל התנהלותם בתקופה שבה נקלע לתסבוכת הכלכלית והקשיים שהיו לו בשנת 2009 כמפורט בתצהיר שהוגש.

סוף-דבר: בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל – אני מורה כדלקמן: התובענה לביטול צו הירושה - מתקבלת.

ההתנגדות שהוגשה לקיום צוואת המנוח – נדחית.

לצד זאת, קבע המחוקק חריג לכלל בדבר סופיות הדיון המאפשר "לפתוח" מחדש את צו הירושה או את צו קיום הצוואה, בהתקיים התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה [סעיף 72(א) לחוק הירושה]; "ראוי כי הזקקות לבקשות המוגשות באיחור לא תעשה על דרך השגרה" [ע"א 301/88 עיזבון המנוח רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 459 (1993) (להלן – פרשת שרייבר)].

סעיף 72(א) לחוק הירושה מתוה את הדרך לתקיפת סופיות הצוו, קובע כי: "נתן רשם לעינייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום צוואה, רשאי כל אחד מהם, לגבי צוים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצוו; ואולם ראה רשם לעינייני ירושה שלא להזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצוו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". תקנה 27 (ג) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן – התקנות) קובעת ביחס לבקשה לתיקון צו ירושה או צו קיום צוואה שהועברה לבית המשפט כי: "בית המשפט רשאי שלא להזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצוו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה". אם כן, לשון החוק מקפלת בתוכנה את תמצית המבחנים על פיהם מוסמך בית המשפט לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה, כדלקמן: המבחן הראשון- האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני רשם הירושה או בית המשפט, קודם למתן הצוו, והאם היה בה כדי לגרום לקבל צו שונה מהצו שניתן; המבחן השני- האם יכול היה המבקש להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצוו? וכן האם יכול היה לעשות כן בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מתן הצוו? במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן אלא נתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה [המ' (חי') 28449/97 הברמן י' הנועץ המשפטי לממשלה (1.7.1998); ש' שוחט.

...

לאור כל הנ"ל, שוכנעתי כי, כל העובדות ו/או הטענות היו בידיעת התובע לכל אורך הדרך, ואילו היה התובע מעוניין באותה עת לרדת לעומקם של הפרטים לא הייתה מבחינתו כל מניעה לעשות זאת.

סוף דבר לפיכך אני קובעת כדלקמן: התובענה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

סעיף 72 לחוק הירושה קובע: " (א) נתן רשם לעינייני ירושה או ביהמ"ש, צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צוים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצוו, ואולם, ראה רשם לעינייני ירושה שלא להזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאם לפני מתן הצוו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן, ולא עשה כן בהזדמנות הסמוכה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". הלכה היא כי צו קיום צוואה כמוהו כפסק דין מחייב כלפי כולי עלמא.

לא דרושה הסכמה של המבקש לכך, ואין לו זכות עמידה להיתנגד לבצוע פעולה זו. על כן וגם לאחר בחינת הטענה לגבי אי ידיעת המבקש, אין עובדה או נסיבה חדשה שלא היו ידועים לרשם עת ניתן הצוו המתוקן.

...

לאחר בחינה של טענות הצדדים וראיותיהם – אין בידי לקבל טענה זו. המנוח ציווה בצוואתו כי בעת פטירתו יעברו כל נכסיו לאשתו, ורק לאחר פטירתה יחולקו נכסיו בין הילדים בצורה לא שוויונית.

אשר על כן טענת המבקש כי היה על הרשם לקבוע כי החלוקה לאחר ההסתלקות הינה על פי החלק השני בצוואת המנוח – נדחית.

סיכום אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כי הבקשה לביטול צו קיום (מתוקן) לצוואת המנוח מיום 2.9.2014 שהוגשה על ידי המבקש במסגרת ת"ע 69027-07-19 – נדחית.

וכלשונו של סעיף 72(א) לחוק הירושה באשר לתיקונו וביטולו של צו ירושה או צו קיום צוואה: "נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צוים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצוו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצוו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". מהוראת חוק זו ניתן ללמוד, כי גם מקום שהמבקש לתקן או לבטל את צו הירושה/צו קיום הצוואה, יכול היה להעלות הטענות בהזדמנות הסבירה הראשונה למתן הצוו ולא עשה כן, אין לרשם לעינייני הירושה סמכות לדחות הבקשה, אלא היא תועבר לטפול בית המשפט לעינייני מישפחה, בהתאם לסעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה.

ואולם סעיף 25 בנוסחו החדש מתנה את תחולתו בשני תנאים מוקדמים: האחד, כי "היתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה"; השני, כי "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה...". להלן מיפרט הסעיף מהם "מרכיבי היסוד בצוואה", שהתקיימותם מהוה תנאי מוקדם לתחולתו, ובאשר לצוואה בעדים הוא קובע (בסעיף קטן (ב)(2)): "בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצוה הביאה בפני שני עדים". (ראה: דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, נט(6), 653 {פמ"מ – 22/3/2005}).

...

טענות המשיב יש לדחות את הבקשה לקיום הצוואה ולהותיר על כנו את צו הירושה אשר ניתן כדין ביום 28/2/2021.

סבור אני כי המבקש עמד בנטל השכנוע כי המסמך הוא בבחינת צוואת אמת הוא, ובהתאם לדרישת סעיף 25(א) לחוק הירושה, עלה בידיו להוכיח כי זו צוואת המנוחה והיא המשקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

סוף דבר תביעת המבקש לביטול צו הירושה אחר המנוחה מתקבלת וצו זה מבוטל.

אני קובע כי המסמך מחודש ניסן תשע"ב הינו צוואת המנוחה לה הנני נותן תוקף.