עובד שעבד לפחות 200 ימים זכאי למלוא מכסת ימי החופשה

בהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק החופשה - בשנים בהן עבד התובע משך כל השנה, כלומר - עד סוף שנת 2011 (למעט 2005), מאחר שהקשר המשפטי היה קיים בכל שנת העבודה והתובע עבד בכל שנה "לפחות 200 ימים" - הוא זכאי למכסה המלאה הקבועה בחוק, תוך היתחשבות בחלקיות המשרה שקבענו; אולם, בהתאם להוראות סע' 3(ג) לחוק החופשה - בשנת 2012, מאחר שהקשר המשפטי לא היה קיים בכל שנת העבודה, ומאחר שעד 19.7.12 עבד התובע בנתבעת "פחות מ-240 ימים" - מגיע לו רק חלק יחסי ממכסת החופשה לאותה שנה, כאמור בסע' 3(ג)(2) לחוק: "חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 240", ואף זאת - כפוף לחלקיות המשרה, ומבלי להביא בחשבון חלק של יום חופשה, כהוראת הסעיפים הנ"ל בחוק החופשה; לכן: · עבור שנת 2009, שנת העבודה החמישית, לצורך חישוב החופשה השנתית, לפי חוק החופשה - הגיע לתובע פדיון של 14 ימים, לאחר ניכוי המנוחה השבועית; · עבור שנת 2010, שנת העבודה השישית, לצורך חישוב החופשה השנתית, לפי חוק החופשה - הגיע לתובע פדיון של 16 ימים, לאחר ניכוי המנוחה השבועית; · עבור שנת 2011, שנת העבודה השביעית, לצורך חישוב החופשה השנתית, לפי חוק החופשה - הגיע לתובע פדיון של 18 ימים, לאחר ניכוי המנוחה השבועית; · ועבור שנת העבודה השוטפת, 2012, עד סיום העבודה ביום 19.7.12 - יש לחשב את מיכסת החופשה לפי הוראות סעיף 3(ג)(2) לחוק.

...

איננו מקבלים את טענות הנתבעת, בעניין תשלומם "ביתר", כביכול.

דרישת קיזוז תשלום "ביתר", כביכול, עבור "נסיעות" - נדחית אף היא.

סיכום מצאנו, שבמשך 7 שנות עבודתו של התובע בנתבעת לא ניתנו לו תלושי שכר באופן סדיר, ואלה שניתנו - לא שיקפו נכונה את השכר שקיבל; ואף נמנעו ממנו תשלומים של זכויות נילוות: חופשה, "חגים", הבראה, פנסיה וקרן השתלמות.

פדיון חופשה: בהתאם לדו"חות ריכוזי שכר שהומצאו לתיק, התובע עבד לפחות 200 ימי עבודה בשנתיים הראשונות לעבודתו, ועל כן בהתאם לסע' 3(ב) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"), הוא זכאי ל-24 ימי חופשה בפועל בגין תקופת העבודה 14.5.10 – 14.5.12 (12+12): בגין השנה הראשונה לעבודתו- השכר היומי הממוצע שלו עמד על 110.51 ש"ח (לפי תלושי שכר 1/11 עד 3/11- רבע השנה של העבודה המלאה ביותר חלקי המספר 90).

...

נסיבות סיום עבודתו של התובע- האם זכאי לפיצוי פיטורים: כפי שיפורט להלן, שוכנענו כי נסיבות סיום עבודתו של התובע, בעקבות חילופי המעסיקים במקום העבודה, מצדיקות תשלום פיצויי פיטורים.

יודגש כי הפניית התובע לקבלת דמי אבטלה, תומכת אף היא במסקנה כי מדובר למעשה בפיטורים (ראו גם סע' 22 לפסק הדין בעניין ניצנים).

למעשה, הנתבעת הוכיחה כי נמסרה לתובע הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה (נספח 4 לכתב ההגנה המתוקן), ועל כן דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך 6344 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.12 ועד לפירעון.

כמו כן, ובשים לב לכשלים הדיוניים בהתנהלות התובע, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2000 ₪, וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

מונח לפנינו ערעור על פסק הדין של כב' הרשמת מירי שי בתיק סע"ש 17622-12-17 שניתן ביום 9.12.2019 במסגרתו תביעת המערער התקבלה באופן חלקי כך שהמשיבה חויבה לשלם לו סך של 8,078 ₪ בגין פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר ניכוי חלק העובד לקופת גמל ולקרן פנסיה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה (חלק המעסיק) ולאחר קזוז תמורת הודעה מוקדמת בסך של 4,300 ₪ וסכום של 4,000 ₪ ששולם לתובע לאחר סיום העבודה.

על פי סעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית את מספר ימי העבודה בכל שנה יש לבחון יחסית למיכסת ימי העבודה המקנה זכאות למלוא המכסה השנתית – 200 ימי עבודה או 240 ימי עבודה, לפי הענין.

...

לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בקביעת שיעור ההוצאות.

לאור כל האמור, הערעור בקשר לפסיקת ההוצאות נדחה.

סוף דבר הערעור נדחה ברובו, למעט האמור בסעיף 23 לענין פדיון חופשה.

אולם מנגד הוכח, כי אכן התובע עבד שלא במשרה מלאה ומשכך בהתאמה זכאותו לימי חופשה תיאמה את ימי החופשה שניצל הלכה למעשה, כפי שנפרט בהמשך.

סעיף 3 לחוק חופשה שנתית קובע מנגנון אחיד לכל סוגי העובדים, לפיו עובד במשרה מלאה, יהיה זכאי לחופשה המאקסימאלית הקבועה בסעיף 3 (א) לחוק ואילו עובד בשכר אשר עבד פחות מהמכסות הקבועות בסעיפים 3 (ב) ו3(ג) לחוק יהיה זכאי לחלק יחסי מהחופשה המאקסימאלית בהתאם לימים בהם עבד, וזאת בכפוף לאמור בסעיף 4 לחוק, לפיו העובד בשכר עבד לפחות 75 ימים רצופים, אחרת חל עליו סעיף 15 לחוק, קרי תשלום חופשה לפי 4 %, כמפורט בסעיף 4 לחוק חופשה שנתית: "סעיף 3 אינו חל על עובד בשכר שעבד פחות מ- 75 ימים רצופים, אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד, בין בשנת עבודה אחת ובין בשתי שנות עבודה רצופות. לעובד כאמור תשולם תמורת חופשה, כמפורט בפרק השלישי". לאחר שבחנו את כלל הראיות והעדויות לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת לא שילמה לו את מלוא המגיע לו בגין ימי החופשה וזאת מהנימוקים שיפורטו: ראשית, עיון בכתב התביעה המתוקן של התובע מעלה כי היתייחס בכל הנוגע לתחשיב ימי החופשה רק לשנת 2015 בעיניינו.

...

שעה שטרם נקבעו הסכומים, לא שוכנענו כי יש לקבוע הוראות אופרטיביות בשלב זה והחלטה בנדון תינתן בשלב מאוחר יותר לאחר קבלת נתונים בדבר הסכומים שיקבעו.

תגמול לתובע המייצג בשים לב למכלול השיקולים הרלוונטים כפי שנקבעו בסעיף 22 לחוק תובענות ייצוגיות, ובעיקר נוכח התועלת שבניהול התובענה לחברי הקבוצה, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם גמול לתובע המייצג בסך 30,000 ₪.

לצורך ביצוע התחשיב ברכיב זה, שוכנענו כי יש למנות בודק בהתאם לסעיף 20 (ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, קרי מומחה שהינו חשב שכר שיש לו רקע בדיני עבודה, שהנתבעת תעביר אליו את כל תלושי השכר של חברי הקבוצה והוא יבצע את התחשיב בהתאם למפורט לעיל וכן יקבע את מנגנון החלוקה של הפיצוי הפרטני, וזאת בכל הנוגע לעובדים שיפנו אליו.

עוד קובע סעיף 30.3 להסכם הקבוצי כי "עובד יהיה זכאי למלוא מיכסת ימי ההבראה במידה ויעבוד 240 ימי עבודה בשנה לכל הפחות. עובד שעבד פחות מ-240 ימי עבודה במהלך השנה, יהיה זכאי למיכסת ימי הבראה יחסית למספר ימי עבודה בפועל ל-240. אין באמור לגרוע מתוקפו של סעיף זה לפיו לא קמה זכאות לדמי הבראה לעובד שלא סיים לפחות 10 חודשי עבודה במלון". אשר לשנה הראשונה- גרסת הנתבעת נכונה בעיקרה, שכן התובע עבד 234 ימי עבודה במהלך השנה, כפי שאף הודה התובע בסעיף 45 לתצהירו.

סעיף 29.1 להסכם הקבוצי קובע כי "ימי החופשה השנתית להם זכאים העובדים בגין כל שנה עבודתם יהיו עבור השנה הראשונה ועד החמישית 12 ימי עבודה..."; וסעיף 29.3 להסכם הקבוצי מוסיף וקובע כי "עובד שעבד 200 ימי עבודה ומעלה בשנה, יהיה זכאי למלוא מיכסת ימי החופשה המגיעים לו על פי סעיף 29.1 לעיל. עובד שעבד פחות מ-200 ימי עבודה במהלך השנה, יהיה זכאי למיכסת ימי חופשתו יחסית למספר ימי עבודה בפועל ל-200". עיון בתלושי השכר מגלה כי עד חודש פברואר 2020 (כולל) התובע צבר זכאותו לימי חופשה בשיעור "הנופל" מיום אחד לחודש, בסך כולל של 6.66 ימי חופשה.

...

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים תוך 30 יום מהיום, כדלקמן: א. גמול שעות נוספות על סך של 5,235 ₪.

נוכח סכום התביעה (קרן) על סך של 62,934 ₪ מזה, והסעד הנפסק מזה (תשיעית מסכום התביעה), התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט על סך של 2,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.