הנתבע מוסיף וטוען כי לבקשתו, נערך ביקור על ידי המוסד לבטיחות וגיהות במקום העבודה שבו עבד התובע במשך 20 שנה במחלקת הספק ובקרת טיסות שם נמדדה עוצמת רעש של 68 דציבל וכן עמדה אחרת שבה עבד התובע כ-4 שנים ועוצמת הרעש שנמדדה בה עמדה על 65 דציבל.
סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] קובע כך:
"(א) סבור השר כי ייצור, מכונות, מיתקן, ציוד, חומר, תהליך, מעשה או מחדל הנהוגים במפעל או במקום עבודה פלוני אף אם אינו מיפעל כמשמעותו בסימן א' של פרק א', עלולים לגרום חבלת גוף - רשאי הוא להתקין תקנות בדבר בטיחות וגיהות בעבודה כפי שייראה לו למניעת הסכנה כאמור...".
בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) נקבע בסעיף 1 כי:
"רעש מזיק" - רעש שמפלסו גבוה מהערכים המותרים בתקנות אלה העלול לגרום לנזק בריאות לעובד החשוף לו במקום עבודתו;
כמו כן נקבע בתקנות כי רעש העולה על 85 דציבל במשך יום עבודה בן 8 שעות הוא רעש מזיק, לגבי 4 שעות עבודה עמד הסף על 88 דציבל ואילו לגבי שעתיים ביום הועמד סף הרעש על 91 דציבל ומעלה.
כאמור, מכלל העדויות עולה כי התובע לא הוכיח כי היה חשוף לרעש מזיק כהגדרתו בחוק ולא הרים את הנטל להוכיח כי עבד בחשיפה לרעש מזיק באופן המצדיק מינויו של מומחה רפואי.
...
ככלל, טענתו זו מקובלת עלי שכן יש לבחון את הרעש הכולל שאליו נחשף התובע ביום עבודה נתון ואולם, כעולה מעדותה של הבודקת, בעת הבדיקה היא אינה מבחינה בין הרעשים השונים אלא בודקת את הרעש הספציפי בעמדת העבודה של התובע.
משכך, דין תביעתו להידחות.
אשר על כן, התביעה נדחית.
