עובד חברת כוח אדם ללא רישיון סטטוס

כל פועלה של הנתבעת הסתכם בתיווך הקשר בין מר פסקו ובין התובעת, החתמתה על חוזה העבודה והנפקת תלושי שכרה; השנייה - הנתבעים הם מעסיקים במשותף; והשלישית - חברת ריל קומרס שימשה כחברת כוח אדם ללא רישיון מתאים לכך.

...

בנסיבות העניין, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בשל אי עריכת שימוע כדין בגובה של משכורת אחת – בסך 8,000 ₪.

על כן, אנו קובעים כי התובעת זכאית להפרשות לקרן פנסיה בסך 768 ₪.

לסיכום אנו מחייבים את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סכומים כדלקמן: בסך 8,000 ₪ בגין פגם בעריכת שימוע כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.8.15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הוכח כי לתובע לא ניתנה הודעה על תנאי עבודתו, וזאת בשים לב כי הועסק 19 חודשים בהיותו בסטאטוס של עובד חברת כוח אדם.

כמו כן עלה, כי לנתבעת אין רישיון לניהול חברת כוח אדם, והיא אף לא הציגה הסכם היתקשרות וחשבוניות בנוגע להתקשרות בינה לבין הנתבעת 3.

...

טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה נוכח העובדה כי התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו.

באשר לתביעה לגמול שעות נוספות, מצאנו שיש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 9,883 ₪ בהתאם לתחשיב של 60 שעות נוספות בחודש, בהתאם לאמור בתיקון 24 לחוק, ונפרט.

לאור כל האמור לעיל, התובע זכאי לסכומים הבאים: · פיצויי פיטורים סך של 7,117 ₪ · פדיון חופשה סך של 3,673 ₪ · דמי הבראה סך של 3,213 ₪ · דמי חגים סך של 1,546 ₪ · הפרשות לפנסיה סך של 5,033 ₪ · דמי נסיעות סך של 4,674 ₪ · הפרשי ניכויים בגין ביטוח רפואי סך של 1,444 ₪ · היעדר הסכם העסקה סך של 2,000 ₪ · אי הנפקת תלושי שכר סך של 3,000 ₪ · שעות נוספות סך של 9,883 ₪ ______________________________________________ סה"כ: 41,583 ₪ אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, ישלמו הנתבעים לתובע, יחד ולחוד, סך של 41,583 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

בנוסף לאמור לעיל, ישלמו הנתבעים לתובע, יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪, והכל בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

סייט טוענת שאין היא קבלן כוח אדם ואין היא מחזיקה ברישיון של קבלן כוח אדם.

לעניין זה נפסק בעע 1616/04 פיליפ טיברמן – מקורות חברת מים בע"מ (מיום 4.1.06), כי "תביעה על עצם קביעת הסטאטוס של העובד וההשלכות הכספיות הנובעות מכך ככלל, לא תדחה מפאת טענת היתיישנות, גם אם מערכת היחסים בין העובד והמעביד החל שנים רבות לפני התביעה". שאלה אחרת היא, האם יש בשיהוי בהגשת התביעה כדי להשליך על הסעד ההצהרתי שיינתן לתובעת.

...

בית הדין סבור שבעקבות ההסכמות בהליך הזמני, אין מקום להיעתר לסעד שהתבקש בסעיף 64 לכתב התביעה.

לאור המסקנה אליה הגענו לגבי מועד ההכרזה על קיום יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לבין המדינה, אין צורך שבית הדין יכריע אם להעדיף את עדותה של גב' שחר-כהן על עדותה של גב' הראל בעניין הדרגה שלפיה יש לבצע השוואת השכר.

הנתבעות ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

ואילו בעניינינו שאני – הנתבעת 5 אינה חברת כוח אדם, אין לה רישיון קבלן כוח אדם, הוכח שהיא מתמחה במתן פיתרונות טכנולוגיים מחשוביים ללקוחותיה, הוכחה תרומתה המקצועיות הממשית לפרוייקט בתחום מומחיותה, להבדיל ממתן שירותי כוח אדם.

לעניין ההבחנה בין רכישת שירות לבין רכישת שירותי כוח אדם, נאמרו בעע 410/06 המוסד לביטוח לאומי – ראיד פאהום (מיום 2.11.08 – (להלן: "עניין פאהום") הדברים הבאים (מפי כב' הנשיא אדלר): "ההבחנה בין מיקור חוץ לבין העסקה באמצעות חברת כוח אדם היא בכך שחברת כוח אדם מספקת למשתמש עובדים ולא מוצר או שירות. ככל שבידי המשתמש נותרה שליטה מכרעת או רבה על בחירת העובדים והפסקת עבודתם, הכשרתם והפיקוח עליהם וכל כיוצא בזה, תגבר הנטייה לראות בו אחראי במשותף לחבויות חברת כוח האדם או אפילו "מעסיק במשותף" של העובד".

לדבריו, הוא הגיע למרכז להב"ה בנצרת לצורך זה כארבע פעמים, והזכיר פגישות שקיים עם התובע 64 לצורך הדרכה בנוגע לאופן ביצוע שיחות הערכה לעובדים, עם התובע 52, הם התובע 47 ועם התובע 2 לצורך ביצוע הערכה וסטאטוס שוטף.

...

העובדה שמרבית עובדי הפרוייקט הועסקו באמצעות ספקי שירותי כוח אדם, אינה גורעת מן המסקנה שנהלי הארגון ושיטות הפיקוח, נקבעו על ידי הארגון, שהינו כאמור מעין יחידה של המשרד הממשלתי המפעיל (משרד האוצר עד 10/14, משרד המדע מ-11/14).

ניתן לומר שאצל משתתפי אותם הדרכות/קורסים "הוטמע" ידע, בסיסי או מתקדם יותר, של מיומנויות מחשוב, אך לא הוטמעה אצלם כל "מערכת מחשוב". סיכומו של דבר הינו, שגם בהנחה שהנתבעות היו מעסיקותיהם של התובעים, הן בפועל סיפקו למדינה שירות של העסקת כוח אדם של עובדיהן אצל המדינה, ומאחר שהתובעים הועסקו בדרך זו תקופה העולה על 9 חודשים, התוצאה הינה שהם נחשבים כעובדים של המדינה.

הסעד בית הדין נעתר לתביעת התובעים הנזכרים בסעיפים 11-46 לפסק הדין, ומורה למדינה לפעול בהתאם לחובתה לפי סעיף 12א לחוק העסקת עובדים כך שהם ייחשבו לעובדיה.

הערכות תלות למנוח מיום 9.8.2015 (נ/15) ומיום 29.9.2015 (נ/14): מעיון בהערכת תלות מיום 29.9.2015 (נ/14) עולה כי הבת עדה והמנוח עצמו סיפקו את כל המידע הרלוואנטי למעריך, מר חדד נג'יב. אוזכר הבן הסיעודי, כבן 50 שלא עובד, כמי שמתגורר עם המנוח, אוזכר כי המנוח מקבל טפולי פיזיותראפיה פעמיים בשבוע.

עוד אמרה כי אמה הכינה אוכל לאביה המנוח (עמ' 3 ש' 22 – 23 ל-נ/20), כי אמה שילמה את הוצאות הבית וכי אמה לא לקחה את המנוח לבדיקות כי אין לה רישיון נהיגה (עמ' 4 ש' 1 – 11 ל-נ/20).

בתצהירה הצהירה הבת, עדה אשקר, כי בתקופה זו עבדה בחברת כוח אדם לסיעוד, דנאל, 6 ימים בשבוע, בהקף משרה מלאה ולא היה סיכוי לכך שתוכל לשלב עבודה זו עם טפול בלעדי במנוח ובאחיה הסיעודי וטפול בביתה ובשלושת ילדיה הבגירים (ס' 5 לתצהירה).

ביום 6.3.2021 הגיש המנוח לנתבע תביעה לגימלת סיעוד (נ/10) ובו צוין כי הסטאטוס של המנוח גרוש וגם נשוי.

...

מכל המפורט לעיל, אנו קובעים כי התובעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח כי גרה עם המנוח במגורים משותפים טרם פטירתו וכי בני הזוג חיו ביחד כידועים בציבור לאחר גירושיהם וחרף גירושיהם.

סוף דבר: התביעה נדחית.

משעסקינן בהליך בתחום הביטחון הסוציאלי, אנו קובעים כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסכום מופחת בסך של 2,000 ₪.