עובד זר הואשם בנסיון אונס ואף תקיפה

רקע עובדתי בתאריך 15.11.2013, הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: אינוס (עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש (עבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין (שתי עבירות)); תקיפת בת זוג (עבירה לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין); איומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין (מספר עבירות)); הטרדה באמצעות מתקן בזק (עבירה לפי סעיף 30 לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (מספר עבירות)); והיזק לרכוש במזיד (עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין).

לפי הנטען בכתב האישום, בתחילת שנת 2013, המבקש הבחין שהמתלוננת מתכתבת עם אדם אחר דרך האנטרנט, והוא אמר לה כי הדבר מפריע לו. לאחר מכן, המבקש שבר את משקפיה של המתלוננת, וקרע את השרשרת שלצווארה.

לאחר שהמבקש ניסה למשוך את מכנסי המתלוננת ללא הצלחה, המתלוננת עצמה הסירה את מכנסיה, בעודה בוכה, ואומרת למבקש שירד מעליה.

לאחר שהשניים ירדו מהאוטובוס בירושלים, המבקש אחז במתלוננת בכוח במשך מספר דקות, תוך שהוא מכאיב לה, ורק לאחר התערבותם של זרים שיחרר את אחיזתו בה. בכתב האישום נטען עוד כי למחרת היום, המבקש שלח למתלוננת שורה של מסרונים מאיימים, וביניהם: "נשבע שיהרוג אותך כמו שהרגת אותי", "עדיף לך להיתרחק מהגבר הזה בכלל לא תתני לי הסברים נשבע שירצח אותך ואף אחד לא יתפוס אותי עם לא ירצח אותך... בחיים לא תשתחררי ממני בחיים כמו שאני איבדתי הכל תאבדי גם את" (כך במקור – ח"מ).

בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בהכרעת דינו כי יתר העבירות בהן הואשם המבקש – נטמעות בעבירות בהן הוא הורשע.

המבקש טוען עוד כי המתלוננת לא סיפרה על האונס אף לשוטר שהפריד בין השניים בתחנת הרכבת בירושלים, ואף לא לאמה אשר בה פגשה באותו ערב (מחובתי לציין בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בנקודה זו כדלקמן: "חשיפת ארוע מיני אלים היא חשיפה קשה ולא נעימה", וכי לא מדובר בנסיבות העניין בכבישת עדות (ראו: הכרעת הדין, בפסקה 17)).

...

סיכויי הערעור: בחינה לכאורית של טענות המבקש בנסיבות העניין מובילה למסקנה כי אכן עומדות בפניו משוכות משמעותיות.

בהקשר לכך, גם במקרים בהם הושתו עונשי מאסר ממושכים בגין ביצוען של עבירות מין חמורות – נעתר בית משפט זה, במקרים המתאימים לכך, לעיכוב ביצוע העונש (ראו: ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2008); ע"פ 4443/10 פלוני נ' מדינת ישראל (21.06.2010); פרשת קצב, בפיסקה 40).

לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את עיכוב ביצוע עונש מאסרו של המבקש, וזאת כדי לאפשר לו למצות בשלב זה את הליך הערעור, כשהוא איננו נתון במאסר בכפוף להחלטה אחרת של ההרכב שישמע את הערעור לגופו.

המערער משך את המתלוננת לחדרו, נגע בה בנגוד לרצונה, החדיר את איבר מינו לפיה ואף אנס אותה.

במעשיו האמורים, בעל המערער אשה שלא בהסכמתה החופשית; בעל אשה שלא בהסכמתה החופשית ותוך איום בנשק חם או קר; ביצע מעשה סדום באשה שלא בהסכמתה החופשית; ניסה לבצע מעשה סדום באשה שלא בהסכמתה החופשית; תקף את בת זוגו במספר הזדמנויות וגרם לה חבלות של ממש; איים על אדם בכל דרך שהיא פגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו; תקף קטין או חסר ישע שעליו הוא אחראי; ניסה לתקוף אדם שלא כדין; וניסה לשלח אש במזיד בדבר לא לו. על פי האישום השני במועדים רבים, נהג המערער להכות את ילדיו בפניהם ובכל חלקי גופם, בידיו ובאמצעות חגורה.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002) (להלן: עניין נור): "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי ארוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק". בעניינינו, עדותה של המתלוננת איננה נקיה מאי-דיוקים וסתירות מסוימות, ואין היא תואמת לחלוטין עדויות אחרות בתיק.

באשר לקושי של קורבנות עבירות מין לחשוף את צלקותיהם, יפים דבריו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין: "הגשת תלונה וכל הבא לאחריה כרוכים בנכונות להחשף ולשתף זרים בתחושות של פגיעה וכאב, ויש בה אף מעין-היתר לרשויות החקירה ולבית-המשפט לחדור אל תחומי פרטיותה של המתלוננת. לעתים מדמים ניסיון כואב וקשה זה ל"אונס שני", והניסיון מלמד כי יש שמתלוננת קורסת על דוכן העדים.

בהגשתה של תלונה איפוא נוטלת מתלוננת על עצמה סיכון לא קטן של פגיעה נפשית, ולא אחת עדים אנו לרגשי נוחם שחשה מתלוננת על עצם הגשת התלונה ולנטייתה להאשים את עצמה במעשה שנעשה" [[רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט](http://www.nevo.co.il/case/6037161)(2) 97, 118-117 (2004)].

...

גזר דינו של בית המשפט אף מנומק ומפורט כדבעי, ואין לקבל את שאר טענות המערער בדבר הפגמים שנפלו בו. סוף דבר סבורני כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו וכך אציע לחבריי לעשות.

בא כוחו המלומד של המערער טען כל הניתן, אך חברי נדרש לכך ובסופו של יום הגיע למסקנה שאין מקום להתערבותנו.

בערעור אין דבר, ודינו להידחות הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין.

הטענות בעירעור בטיעוניו לפנינו בכתב ובעל פה, המערער אינו טוען כנגד עצם התקיימות הארוע שבו הותקפה המתלוננת; עם זאת נטען כי בית המשפט המחוזי לא הסביר מדוע הורשע המערער בניסיון לאינוס, משזוכה מעבירת האינוס, וכי אף לא ניתן לקבוע כי בוצעה עבירת הניסיון.

נטען כי לא הייתה תקופת חפיפה בין עבודותיהם באותו מקום (בין אם במסעדה או במועדון הסמוך) ומשכך לא ייתכן כי הכירו זה את זה, וכי אין יסוד ראייתי לקביעה העובדתית של בית המשפט המחוזי כי מקור ההכרות בביקוריה של המתלוננת במקום לאחר שחדלה מלעבוד בו. כך או אחרת, לא מצאתי בעיניין זה כל רבותא; גם אם לא הייתה הכרות מוקדמת בין השניים, אין בכך כדי להשליך כהוא זה על השתלשלות העניינים כפי שהוכחה בערכאה הדיונית, ואף לא על זהות המערער כמבצע המעשים – אף לא אחד מבין העיגונים לכך שהמערער הוא שביצע את התקיפה מותנה בקיומה של הכרות מוקדמת בינו לבין המתלוננת.

בנוסף, יש ממש במסקנה שגזר בית המשפט המחוזי בדבר הכרות ולו מינימאלית בין השניים, בעקבות היתנהגותו של המערער בעימות שנערך להם במישטרה: "בתום העימות – ת/8, ת/8א, ת/8ב – הוא פונה למתלוננת ומבקש ממנה לבקש מפטריסיה (בעלת המסעדה) שתדאג לו לסיגריות; 'פמיליאריות' מעין זו בין זרים גמורים כביכול, ועוד בין חשוד למתלוננת, שאינה מוכרת לו לדבריו, תומכת בגירסת המתלוננת אודות הכרות מוקדמת, גם אם שטחית" (בפיסקה 6 לפסק דינו של בית המשפט קמא).

למקרא ההודעה במישטרה שמסר ג'ילט (הוא הבעלים של המועדון) ביום 18.11.2012 ברור כי אין לו ספק במי דברים אמורים, שהרי הם נסבו על עובד ספציפי, שהפנתה אליו פטריסיה (מנהלת המסעדה השכנה) ושעובד גם אצלה; שיש לו מפתחות למועדון; ושישן על הספה שבמשרד מדי פעם; ועוד מסר ג'ילט שהגיע לחבר בחזרה את מצלמות האבטחה רק בשעות הצהריים ביום 12.11.2012 – למחרת ארוע התקיפה – משום שידע מבחינתו שהמערער ישן במקום ולא רצה להעירו (ת/17 ש' 51).

המיתחם גם אינו חורג מהנהוג במקרים דומים – ראו למשל, ע"פ 7110/14 ג'ידאוי נ' מדינת ישראל (16.11.2015), שם נקבע מיתחם של 8-4 שנים בגין ניסיון לאינוס בנסיבות דומות, וללא העבירות הנוספות שבהן הורשע המערער בעניינינו; ע"פ 1384/15 איזברגה נ' מדינת ישראל (16.12.2015), שם נקבע מיתחם של 7-4 שנות מאסר בגין ניסיון לאינוס וניסיון למעשה סדום, תוך שהודגש: "בית משפט זה פסק כי ככלל, הרף התחתון של מיתחם העונש בעבירת ניסיון לאינוס יהיה זהה לרף התחתון בעבירת האינוס, דהיינו – עונש המינימום הקבוע בחוק לעבירת האינוס [בסעיף 355](http://www.nevo.co.il/law/70301/355) ל[חוק העונשין](http://www.nevo.co.il/law/70301) (4 שנות מאסר). הטעמים לכך נעוצים הן באשמתו המוסרית הדומה של הנאשם, והן בפגיעה הנפשית הקשה העלולה להגרם לנפגע" (שם, בפיסקה 10).

...

הערעור על גזר הדין דינו של הערעור על גזר הדין להידחות אף הוא.

בהתייחס לנסיבות ביצוע העבירה, אין בידי לקבל את הטענה כי המעשים לא כללו תכנון מוקדם.

סוף דבר, אם תישמע דעתי נדחה את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

השופטת ד' ברק-ארז: המערער, פועל ביניין, תקף את המתלוננת, עובדת ניקיון באתר הבנייה שבו עבד, וביצע בה אונס ומעשה מגונה.

במשפטו הכחיש המערער את העבירות המיוחסות לו, והציג גרסה לפיה המתלוננת היא שיזמה את המגע המיני ביניהם, ואף פיתתה ועודדה אותו לעשות כן. בנוסף, המערער טען כי אינו בטוח אם אכן החדיר את איבר מינו לאיבר מינה, וכן טען כי כשפגש אותה לאחר הארוע "היא השתנתה והתחילה לצעוק". מנגד, המתלוננת חזרה בעדותה על הגרסה שמסרה במישטרה, אשר משקפת את האמור בכתב האישום.

בנוסף למערער והמתלוננת העידו במשפט עדים נוספים שהתייחסו למצבה הנפשי של המתלוננת ולהתנהגותה מיד לאחר הארוע, ובכלל זה להקאותיה הרבות והבלתי נשלטות באותו זמן, למצבה הנפשי ולניסיונה לשפוך חומר נקוי על המערער.

כן נטען שיש להיתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל זה היותו זר בארץ, עובדה שתכביד את תנאי מאסרו.

המערער אף אינו זכאי להקלה המסוימת שניתנת למי שמודה באשמה, בהיתחשב בהשלכות שיש לנטילת האחריות על ניהול המשפט ועל קורבן העבירה (ראו למשל: ע"פ 7964/11 חלאילה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (31.10.2012)).

...

האם יש מקום להקל בעונשו בהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבותיו האישיות? אנו סבורים שיש להשיב על שאלה זו בשלילה.

לא מצאנו שאמת מידה זו מתקיימת במקרה הנוכחי.

אנו סבורים שיש לייחס משקל גם לכך שהמערער תכנן את תקיפתה של המתלוננת, בהתאם להוראות סעיף 40ט(א)(1) לחוק העונשין.

סוף דבר: הערעור נדחה.