עובד ומעביד בדיני החברות הקשר המשפטי בין נושה לתאגיד בפירוק

אומנם, ראסם החזיק ב-75% ממניות החברה, ובראא החזיק ב-25% ממניות החברה, אולם החזקות אלו נכונות לתקופה שעד חודש 10/2018, ומאז אין הם בעלי מניות, וכאמור אין להם כל קשר עם החברה.

השנייה, המשיבה לא טענה כלפיהם כי "ריקנו את החברה מנכסיה ו/או חדלת פרעון או קיים חשש לפירוק ו/או כנוס נכסי החברה". נוסף על טענות אלו, בסעיפים 18 – 41 לבקשה, המבקשים מנהלים דיון ארוך ביותר, וכפי שאסביר בהמשך במידה רבה מיותר, תוך הפנייה לאסמכתאות משפטיות, במטרה לשכנע כי יש לדחות את הטענה להרמת מסך, שהנטל להוכחתה מוטל על המשיבה.

המשיבה ציינה כי כטענה "חילופית או מיצטברת", יש להטיל על המבקשים "אחריות אישית כנושאי משרה", "כמי שהיו אחראים על תשלום שכרה...", "מכוח התרשלות בניהול עסקי החברה הנתבעת", או בהתנהלות "חסרת תום לב מול התובעת", ובהקשר זה היא מפנה לדיני הנזיקין.

בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, נקבע כך: "...לבית דין איזורי תהא סמכות ייחודית לידון – (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];...". העילות הנזיקיות הנ"ל מתבססות בפירוש על עוולות המנויות בפקודת הנזיקין, אך אינן מנויות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, לפיכך אני מורה על מחיקתן מכתב התביעה המתוקן.

על פי ההלכה, כדי שהמבקשים ייחשבו כמעסיקים במשותף, היה על המשיבה לטעון (ויהא עליה להוכיח) כי אותם נתבעים לא פעלו כאורגן של החברה, כי אם פעלו באופן עצמאי, בין במקביל לתאגיד, ובין באופן החורג מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (בר"ע (ארצי) 59941-11-14 אטורה תעשיות בע"מ ואח' – יורם שטרית, מיום 19/10/15, במיוחד בסעיף 31 ואילך לפסק הדין; להלן: "עניין אטורה").

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובילבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

...

לאור כל האמור, ככל שהמשיבה עומדת על סעיף 37.

לסיכום, הנני מורה כדלקמן: מחיקת העילות הנזיקיות, סעיפים 37.

מכאן, ובאיזון הראוי בנסיבות העניין, הנני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשים שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,000 ₪ (500 ₪ לכל אחד), אשר ישולם תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בין היתר צוין במכתב כך: "... מרשי גילה לתדהמתו הרבה, כי החברה ביצעה העדפת נושים ובמקום לשלם למרשי את שכרו, בחרה לשלם לספקים ולחלק מהעובדים בחברה... בשל הפרת זכויותיו של מרשי, רשאי מרשי לפנות בתלונה אל מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, והאחרון רשאי להטיל על החברה עיצומים כספיים כבדים לרבות אכיפה פלילית כנגד מינהלי ובעלי החברה... העובדה כי החברה לא הפקידה את חלק התגמולים והפיצויים לביטוח הפנסיוני מהוה הפרה של החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה... בנסיבות דנן, יכול העיצום להגיע למעל- 100,000 ₪... [ב]מקרים מובהקים של מירמה, כמו לדוגמא במקרה בו חברה אינה משלמת משכורות ותגמולים כדין ובד בבד מוטלות נגדה סנקציות פליליות, הרי שאז קיימת עילה חזקה להרמת מסך נגד החברה במסגרת יחסי העבודה" (הדגשה בקוו תחתון במקור - א.א.) פרט למבקשת נשלח המכתב לנמענים נוספים - גב' אורית שיפמן, שלטענת המבקשת היא "הכוח המניע" מאחורי החברה השוויצרית, וכן מינהלי הכספים ומשאבי האנוש במבקשת.

עוד טען המשיב כי נגד המבקשת מתנהלים הליכים רבים וכי פירסום ההליך נגדו לא יחמיר את ניזקה - נזק שהמבקשת לא הציגה כל ראיה להוכחתו; כי ה"אדם" שבסעיף 21 לחוק הוא בשר ודם ולא תאגיד כמו המבקשת; כי התביעה נגדו היא חסרת שחר ומטרתה להלך עליו אימים ולמנוע ממנו לתבוע אותה; כי במכתב נטענו טענות אמת ובשל הטענות שבו תוגש "בימים הקרובים" בקשה לפירוק המבקשת.

בעיניין אבי יצחק[footnoteRef:2] נקבע כי לשם איסור פירסום מכוח סעיף 21 לחוק נידרשת הוכחה בדבר סיכון מוחשי לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת בשמו הטוב של התובע והשיקול החשוב הוא "תוספת הפגיעה הגלומה בפרסומים הצפויים על אודות ההליך המשפטי, ביחס לפגיעה שבפרסום המקורי נושא ההליך". אם אין בפירסום הצפוי פוטנציאל להחמרת פגיעתו של הפירסום המקורי, ממילא אין חשש מפני הרתעת התובעים בכוח.

] אוסיף בהקשר זה כי לפי קו הטיעון של המבקשת, היה מקום לנהל הליכי פירוק תחת צו איסור פירסום, למניעת נזק פוטנציאלי מחברות שהוגשה נגדן בקשת פירוק ובהמשך נמצא כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב. אלא שהליכי פירוק מתנהלים בדלתיים פתוחות ואין הוראה מיוחדת המאפשרת לאסור פירסומם (נהפוך הוא, יש הוראות הנוגעות לפירסום הליכי פירוק[footnoteRef:10]), והראיה היא פסק הדין שאליו הפניתה המבקשת עצמה, שלא נאסר פירסומו והוא נושא את שמות הצדדים[footnoteRef:11].

ראשית, נזכיר כי גב' שיפמן אוזכרה על ידי המבקשת עצמה, ממש בפתח כתבי הטענות מטעמה, לרבות בבקשה לאיסור הפירסום, כגורם מרכזי הקשור למבקשת: "הכוח המניע מאחורי חברת-העל השוויצרית של ORS (חברת האם של חברת האם של התובעת) הוא הגב' אורית שיפמן". ייתכן שעל רקע זה נבחנו כמה מהשיקולים הבאים שנפרשו בעיניין אבי-יצחק גם ביחס לגב' שיפמן, הגם שאינה צד בהליך; השיקול שעניינו מידת הנזק הצפוי מהפרסום, השיקול הבודק אם בפירסום יש עניין לציבור והשיקול שעניינו בשאלה אם "מדובר בפירסום הנוגע לצנעת הפרט של התובע או של אדם אחר" (ראו למשל סעיף 30 להחלטת הפירסום).

...

] "ככלל, יודע הציבור הישראלי להבחין בין פרסום טענות חד-צדדיות שבכתבי בית-דין לבין קביעות שיפוטיות, ואין חשש ממשי שיראה בפרסומים של טענות צד אחד בכתב-טענות שהגיש, משום אמת צרופה." על רקע האמור, גם אם צודקת המבקשת בטענתה כי יש הבדל בין פרסום המכתב לנמענים ספורים ובין פרסום ההליך לכולי עלמא, הרי שההבדל הוא כמותי בלבד ולא איכותי.

בשים לב לכל האמור ולאיזון בין מכלול השיקולים, ומשלא מצא בית הדין האזורי כל יסוד לטענות המבקשת לנזק כתוצאה מפרסום פרטי ההליך, ודאי לא "סיכון מוחשי לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת" בשמה של המבקשת, כנדרש בפסיקה לשם מתן צו איסור הפרסום מכוח סעיף 21 לחוק - בדין לא ראה לנכון לצמצם את הפרסום בין באמצעות דחייתו ובין באמצעות איסור פרסום שמה של המבקשת[footnoteRef:14].

סוף דבר הבקשה נדחית.

התובע טען בעיניינו של מר סולמי כי יש לחייב אותו מכוח היותו מעסיק, ולחלופין, בשל היותו מנהל ובעל מניות בחברת נופר ולינוי (שפורקה) וזאת מכוח דוקטרינת הרמת מסך.

עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ הוא כלל בסיסי בדיני חברות – סעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות).

יישום הוראת סעיף 6 לחוק החברות בתחום משפט העבודה נעשה בשינויים המתחייבים, נוכח מעמדם המיוחד של עובדי החברה כנושיה - מעמד היוצר כלפיהם אחריות מוגברת (ע"ע (ארצי) 26295-01-16‏ ‏ ‏Tesfalem Tekel‏ - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (25.12.17) והאסמכתאות שם, להלן - עניין מיארה; בג"צ 132/15 ר.צ. פלסטק נ' איפראימוב (5.4.17).

לצד זאת הודגש בפסיקה כי גם כאשר מדובר ביחסי עבודה, נקודת המוצא היא שיש לתת תוקף לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ולא די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה (כך למשל באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פקטביים) כדי להביא להרמת המסך (בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א. ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.16; להלן - עניין טוקו שף; וראו גם עניין מיארה).

בית הדין האיזורי ציין כי היתקיימו יחסי עובד מעסיק בין העובד ובין חברת עידן וחברת נופר ולינוי, וכי "החוט המקשר בין הצדדים הוא מר סולמי עצמו, שניצל את היותו בעליהן של שתי החברות ועשה בכך שימוש לרעה כדי לחמוק מחובותיו כלפי התובע". לאחר שנקבע שיש יחסי עבודה בין העובד ובין החברות שבבעלות מר סולמי נקבע גם כי: "התובע טען ואף הוכיח כי העסקתו נעשתה באמצעות חברות שהתחלפו חדשות לבקרים ולא היה בינן לבין התובע כל קשר למעט העובדה שהן הנפיקו את תלושי השכר. הנפקת תלושי שכר פקטביים והיעדר עמידה על תשלום זכויות במלואן נעשה על ידי מר סולמי באמצעות חברות אלה, תחת אפן של הנתבעות 9 ו-10, אך ורק עקב תשלום שכר במזומן מעבר למוצהר בתלושים על מנת להיתחמק מתשלום מס". בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 45322-12-20) לא מצא מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האיזורי אשר לדרך פעילותו של מר סולמי באמצעות החברות הללו, ולכך שפעילותן נועדה לחמוק מחובות על פי דין, לרבות קפוח זכויות העובדים.

...

לשון פסק דינו של בית הדין האזורי, שהתאשר בבית הדין הארצי לעבודה: "והשאלה שבפנינו הינה האם יש להטיל אחריות אישית על מר סולמי. לטעמנו התשובה לכך חיובית – מר סולמי, כבעלים של נופר ולינוי היה למעשה איש הקשר בין התובע לבין הנתבעת 14 (גיא & דורון לוי הנדסה בנייה והשקעות בע"מ); נופר ולינוי לא הנפיקה לתובע תלושי שכר, (אם כי היא זו שקיבלה מהנתבעת 14 את התשלום עבור עבודתו); לא הוצגה בפנינו התקשרות עם גורם שלישי לביצוע עבודתו של התובע (כפי שנעשה ביחס לתקופות הקודמות בהן דנו לעיל). נזכיר עוד כי מר סולמי טען בפנינו באופן חד משמעי שנופר ולינוי מעולם לא העסיקה עובדים זרים. לפיכך - משלא פעל מר סולמי מול התובע באמצעות חברה שבבעלותו, או באמצעות מעסיק מזוהה אחר, ולנוכח ההתקשרות בין הנתבעת 14 לבין חברה בבעלותו של מר סולמי, אין לנו אלא לקבוע כי מר סולמי היה מעסיקו של התובע החל מחודש 1/2016.

לא מן הנמנע שאותן חברות התקשרו עם חברת נופר ולינוי או חברה אחרת, אך אין בידינו לקבוע כך, משלא הוצגו לפנינו ראיות בעניין.

לסיכום התביעה כנגד מר סולמי נדחית.

יפים בהקשר זה דבריו של בית הדין הארצי בדב"ע נג/ 205-3 מחמוד ויגיא נ' גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 350: "הכלל הוא כי חברה הנה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת - יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להיתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית - בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעילותה, הן בפרוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה".

סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 מאפשר לבית הדין, על פי שיקול דעתו, להרים את מסך ההיתאגדות ולייחס חובות של חברה לבעל מניה בה, וזאת במקרים חריגים ובתנאים המפורטים בסעיף, כדלקמן: (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובילבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

בהלכה הפסוקה ניתן למצוא מקרים בהם נפסק כי קיימת הצדקה להרמת מסך ההיתאגדות, בין היתר, בהיתחשב במעמדם המיוחד של העובדים כנושי החברה שאינם "נושים וולונטריים" אלא נושים מסוג מיוחד הנהנים מאחריות מוגברת כלפיהם ומחובת אמון מיוחדת שהנה תולדה של מערכת יחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נגד ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ (17.12.02); ע"ע (ארצי) 3903-05-11 אופראימוב נגד ר-צ פלסט בע"מ (4.12.14)).

יפים לעניינו דברי בית המשפט העליון בבג"צ ר-צ פלסטק, אשר פסק כדלקמן: "דיני החברות ובכללם הכללים להרמת מסך ההיתאגדות חלים על בתי הדין לעבודה, אך אלו מפתחים דינים ספציפיים המותאמים למשפט העבודה ולמאפייניו המיוחדים וזאת נוכח "חוסר האיזון הבסיסי בין העובדים לבין המעסיק [ה]משמש נקודת מוצא לשופטי עבודה שמשתדלים לאתר מנגנוני משפט מקובלים על מנת לבצע באמצעותם 'איזונים סוצאליים'" (הדרה בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר יוסף גרוס מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי 343, 347-346 (אהרן ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי עורכים, 2015) (להלן: בר-מור)).

שמאי העיד כי היתנהל מול "איש הקשר בחברה הקבלנית", אשר "היה דואג להביא עובדים וכשהעובד לא היה מגיע הוא היה דואג להביא עובד אחר. ההתנהלות היתה מולו אני לא הייתי מיתנהל מול העובדים" [עמ' 28 ש' 13-14].

...

מטעמים אלה התביעה נגד הנתבעת 5 – נדחית.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל תביעת התובע מתקבלת בחלקה.

חרף דחיית התביעה נגד הנתבעת 5 – בנסיבות הענין, ובין היתר, בשים לב לייצוג המשותף לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות לטובת הנתבעת 5.

בע"ע (ארצי) 50359-02-16 גלית צור - קמיל טרשנסקי שירותי נדל"ן (6.11.2017) צויינו הדברים הבאים: "... איננו שוללים באופן עיקרוני כי עובד יהא זכאי לקבל עמלות לאחר סיום העסקתו בגין עבודה שבצע במלואה טרם סיום עבודתו, ואשר התמורה בעדן נתקבלה אצל המעסיק לאחר סיום עבודתו. שאלת זכאות זו צריכה להיות מוכרעת על פי דיני החוזים וההסכמות החוזיות בין הצדדים, הנלמדות ממכלול נסיבות העניין, הסכמים כתובים, ככל שקיימים, חילופי דברים, היתנהגות, נוהג במקום העבודה ועוד. בהתאם לכך, ייתכנו מקרים בהם בהתאם לפרשנות החוזה תעמוד זכות מעין זו לעובד והכל בהתאם לתוכנה של ההסכמה החוזית (ראו: ע"ע (ארצי) 530/09 סינטק מדיה בע"מ נ' אלדד סיידה [פורסם בנבו] (14.9.11, פיסקה 36) לצד זאת ייתכנו מקרים בהם בחינת אומד דעת הצדדים תביא לתוצאה שונה (ראו: ע"ע 10668-09-16 מורגנבסר –תדיראן [פורסם בנבו]). בהיעדר כללים גורפים בעיניין זה, הרי שכל מקרה יוכרע בהתאם לאומד דעת הצדדים בהתאם לנסיבות העניין...". בעניינינו הסכם ההעסקה קובע כי "העובד זכאי לתוספת ברוטו למשכורת ע"ס 1.5% מהקף סך מכירות החברה באותו חודש..." עוד נקבע בהסכם כי "מוצהר ומוסכם בזה כי המשכורת החודשית כהגדרתה בהסכם זה, מהוה את התמורה היחידה והבלעדית לה זכאי העובד מאת המעסיק תמורת עבודתו אצלו, למעט הטבות ותשלומים אחרים המפורטים בהסכם זה". מלשון ההסכם עולה כי הצדדים לא כללו תניה הקובעת כי התובעות זכאיות לעמלות גם לאחר סיום העסקתן, והתובעות לא הצביעו על מקור זכאותן לתשלום עמלות לאחר סיום העסקתן.

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בדב"ע (ארצי) נד/3-86 יוחנן גולן נ' אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270: "המשיבה הפרה את חוזה העבודה כאשר שינתה את תנאי השכר, והמערער היה רשאי להגיש תביעה להפרשי שכר או להתפטר תוך שהוא זכאי לקבל פצויי פיטורים. אולם, המערער לא נקט באף אחת מהאפשרויות שעמדו לרשותו כתגובה להפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה. המערער אכן מחה על השינוי בשכר, אך לא הגיש תביעה ולא התפטר. הוא עבד כשמונה חודשים על פי תנאי השכר החדש, והגיש את התובענה דנן רק כאשר פוטר בנסיבות שצוינו לעיל... האם המשך עבודתו של המערער אצל המשיבה מהוה הסכמתו לשינוי בתנאי העבודה או כריתת חוזה עבודה חדש? האם המערער ויתר על הסעדים שעמדו לרשותו כתוצאה מהפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה? הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על-כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהוה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים". אשר על כן, בנסיבות עניינו, משלא הוצגה כל ראיה בגין ביצוע הפרשות עבור קרן הישתלמות במשך כלל שנות ההעסקה הארוכות של התובעת בנתבעת 1, ומשהתובעות לא הלינו על כך במשך השנים, הרי שלטעמי יש לראותן כמי שוויתרו על זכותן זו. כפי שצוין בפסיקותיי הקודמות, אני ערה לקושי הקיים בהגשת תביעה כנגד מעסיק במהלך קיומם של יחסי עבודה.

בנוסף, במכתב שהיתקבל אצל התובעות מעריית ראשון לציון, אשר צורף לבקשת התובעות מיום 31.10.2022, צוין שהנתבעת 1 התפרקה/ הפסיקה את פעילותה.

כלומר, מנוסח הוראת סעיף 6 לחוק החברות, כמו גם מהספרות וההלכה הפסוקה עולה שהרמת מסך תיעשה במקרים שבהם הוכח שנעשה שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד כדי להונות אדם או לקפח נושה ולחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו[footnoteRef:13].

...

מעבר לכך, הנתבעים תבעו סעדים שונים הנובעים ברובם מהיותן של התובעות בעלות מניות בנתבעת 1 ולא בכובען כעובדות והתביעה שכנגד הוגשה ללא כל עיגון ראייתי וללא כל תימוכין באשר לחבות התובעות או לנזקים שנגרמו לכאורה לנתבעת 1 על ידי התובעות, משכך דינה להידחות.

סוף דבר תביעתן של התובעות מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.

התביעה נגד הנתבע 1 והתביעה שכנגד נדחות.