עו"ד חויב ע"י בית הדין הרבני בהוצאות אישיות

בית משפט לעינייני מישפחה בראשון לציון ת"ע 56573-06-19 ש' ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' תיק חצוני: קיים תיק עזר לשופט בפני כבוד השופטת מירה רום פלאי תובעות 1. ט' ש' 2. א' ש' ע"י ב"כ עו"ד אורן אבלה נתבע מ' מ' ע"י ב"כ עו"ד אורלי לוי-ברון פסק דין

הנתבע שיכנע את התובעות וגרם לכך שיוותרו על חלקן בירושת אימן, בכסף רב וחלקים בבית צמוד הקרקע שבבעלות האם המנוחה.

ראו בעיניין זה גם עדות התובעת 2: "ש. אם לא עמד בהתחייבויות שלו ואלו היו ההתחייבויות שלו, למה לא הגשת תביעה לאכיפת ההיתחייבות? למה צריך להטריח את רשם הירושה, את בית המשפט לעינייני מישפחה, לבטל תצהירי הסתלקות, במקום להגיש תביעה לאכיפה, לחייב אותו לשלם 2,000 ש"ח לחודש, לעמוד פה ולשכנע את בית המשפט שזו הייתה ההיתחייבות?

אל נוכח התוצאה אליה הגעתי, בשים לב למצבן הבריאותי והכלכלי של התובעות ולקרבה המשפחתית בין הצדדים, אני מוצאת לחייב את התובעות בהוצאותיו המשפטיות של הנתבע בסך של 5,000 ₪ בלבד.

...

עיינתי בפסיקה שאליה הפנו התובעות בסיכומיהן, אך לא מצאתי כי בכוחה לשנות ממסקנה זו. מדובר במקרים שאינם רלוונטיים לנסיבות בענייננו.

לסיכום- שוכנעתי כי התובעות חתמו על תצהירי ההסתלקות מיום 01.05.18 מכלל עיזבון אימן לטובת הנתבע, במודע, ומתוך רצון חופשי וכי לא קמה לתובעות כל עילה לבטל את ההסתלקות או לחזור בהן מההסתלקות.

לנוכח כל האמור לעיל, דין התובענה להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6367/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ח' כבוב העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. כבוד הדיין שלמה שפירא 2. בית הדין הרבני הגדול 3. לישכת עורכי הדין בישראל 4. פלוני עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצוו ביניים בשם העותרת: עו"ד יגאל יצחק-הלוי בשם המשיבים 2-1: עו"ד שמעון יעקובי בשם המשיבה 3: עו"ד גל קלאוזנר בשם המשיב 4: עו"ד רועי סידי, עו"ד טוביה לרנר ][]פסק-דין

נוסף לכך, מחמת פגמים משמעותיים שמצא בית הדין הרבני הגדול בהתנהלות העותרת ובא-כוחה לאורך הליכי העירעור, חויבה העותרת בהוצאות לטובת המשיב 4, בסך של 20,000 ₪.

לטענת העותרת, היה על המשיב 1, הדיין שלמה שפירא, לפסול עצמו "מיוזמתו" מלשבת בהרכב שדן בעירעור, נוכח "קביעותיו, ממצאיו ומסקנותיו החריגות עד קיצוניות בהליך הביניים ובגוף פסק הדין, שאינן עומדות באמות המשפט, לא במבחן הציבור, לא במבחן ההלכה, תוך הטיית דין, ותוך היתעלמות מהחלטת בג"צ, והתעלמות מעקרונות משפט בסיסיים [...]". העותרת מבקשת איפוא, כי נורה לבית הרבני הגדול, לבוא וליתן טעם "מדוע לא ייפסל ההרכב מחמת שבהרכב זה ישב המשיב 1 שאמור היה לפסול את עצמו, ומדוע לא ייפסל פסק הדין הנידון [פסק הדין מיום 31.7.2022 – נ' ס']". עוד התבקשנו, להורות על ביטול ההוצאות האישיות שהוטלו על ב"כ העותרת, ועל ביטול הוצאות המשפט "הכבדות" שנפסקו לחובת העותרת עצמה, בגדרי פסק הדין בעירעור.

העותרת תולה יהבה, גם זו הפעם, בפסק הדין שניתן בבג"ץ 7481/21, שבו ציין השופט י' אלרון כדברים האלה: "מהשתלשלות הדברים שתוארה לעיל עולה כי טענות העותרת לא נדונו לגופן על ידי בית הדין הרבני הגדול. בין אם בשל היתנהלות העותרת, ובין אם בשל המשגה ה'טכני' שנפל אצל בית הדין הרבני האיזורי בכך שהחלטתו מיום 18.4.2021 נחתמה בשנית ביום 19.5.2021 – דומה כי קיים קושי בכך שדירת המגורים בה מתגוררת העותרת עם בנותיה הצעירות תמכר, מבלי שערכאת העירעור דנה בטענותיה בנוגע להחלטות בית הדין הרבני האיזורי לגופו של עניין" (פסקה 4).

...

גם יתר טענות העותרת, בנוגע להוצאות שהוטלו עליה ועל בא-כוחה, ובהתייחס לבירור תביעת דמי הכתובה, אינן מגלות עילה להתערבות שיפוטית, והן נדחות בזאת.

נוכח כלל האמור, העתירה נדחית בזאת על הסף, ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים.

לאחר שנשלמה כתיבת הדברים, בטרם חתימה, הגישה העותרת "בקשה לצו-על-תנאי + מועד דיון ובקשה לצרוף תגובת העותרת לתגובת המשיבים (במעמד צד אחד)". בהינתן האמור לעיל – בקשה זו מתייתרת, והיא נדחית בזאת.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1206228/2 בבית הדין הרבני האיזורי אשדוד לפני כבוד הדיינים: הרב מיכאל צדוק - אב"ד, הרב עידו שחר, הרב אלימלך וסרמן התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יאיר שיבר) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יורם ביתן ועו"ד אלינור חן ברזילי מלכה) הנידון: בעלות חזקה מוחזקות וקנין בכספים שהפקידה אם האיש בחשבון המשותף בעת משבר; רישום זכויות בנכס - ראיה או פנחיא פסק דין

פירוד כלכלי, לרוב על ידי הפרדת חשבונות בנק, וניהול נפרד של ההוצאות האישיות והוצאות הילדים.

אולם כל הנחת בית הדין מבוססת על כך שהבעל רשם חצי דירה על שם האישה כי הוא חייב במדורה.

] בפסק דין שניתן בביה"ד בירושלים בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א' לביא; הרב ש' תם; הרב ד' מלכא בתיק מס' 956318/1 (פורסם במאגרים משפטיים) הובהר על ידי אחד מחברי המותב שהפקדת כספי ירושה בחשבון משותף אינה מלמדת על כוונת שתוף, היות והחשבון הנוסף משמש להוצאות משק הבית והשיתוף הוא אך ורק לצורכי נוחות.

...

אלא שמצאנו באחרונים מחלוקת רבתא האם קנין סיטומתא מהני במטבע ובשטרי חוב.

מן ההלכה למעשה רוב מהלך דברינו הוביל למסקנה שהאשה אינה נחשבת מוחזקת בכספים שאם האיש הפקידה בחשבונם המשותף.

הדברים אמורים הן ביחס לממון שהיא תובעת עבור כתובתה, הן ביחס למה שהיא עתידה לקבל מזכויותיו של האיש לפי חוק יחסי ממון, והן ביחס לכספים שהיא זכאית לקבל לפי סעיפים אחרים של פסק דין זה. הכרעה לאור כל האמור והמפורט לעיל ביה"ד מחליט: לאמץ את חוות הדעת של המומחה בעניין חלוקת הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות של הצדדים, שהוגשו לתיק ביה"ד בימים 10/02/2018 ו 30/12/2020, ולתת להן תוקף של החלטה.

בית משפט השלום בחיפה חדל"פ 59498-07-20 דנינו נ' ממונה על חידלות פרעון – מחוז חיפה והצפון ואח' תיק חצוני: 318187_4 בפני כבוד השופטת, סגנית הנשיאה איילת הוך-טל בעיניין חוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, תשע"ח-2018 להלן – החוק ובעניין אילן דנינו, ת"ז 024643207 להלן – היחיד ובעניין הממונה על הליכי חידלות פרעון ושקום כלכלי – מחוז חיפה להלן – הממונה ובעניין חטיב והייב, עו"ד להלן – הנאמן פסק דין

על כן עתר הנאמן לחייב את אחיו של היחיד להעביר לקופה שליש מכספי התמורה שהתקבלו בגין מכירת הדירה על מנת לשקף את זכויות היחיד בה. אחיו של היחיד השיבו לבקשה ואישור כי היחיד היה זכאי לשליש מכספי תמורת מכירת הדירה.

לטענתם היחיד קיבל כבר את חלקו באמצעות תשלומים שהעבירו אליו לכסוי הוצאותיו האישיות.

כמו כן צוין כי בעיניין היחיד מיתנהל הליך בבית הדין הרבני.

...

הן היחיד והן אחיו מסכימים למסקנה זו ועל כן, בקשת הנאמן לביטול הענקה בהתאם לסעיף 220 מתקבלת לעניין זה. על פי נתונים שהציג הנאמן, חלק מהכספים להם זכאי היחיד אמנם הועברו לרשותו על פי אסמכתאות שהוצגו, אולם אחר ניכוי סכומים אלה, עולה כי התמורה לה זכאי היחיד מנכס זה עומדת על סך 131,000 ₪.

בשלב זה, מקובלת עליי עמדת בעלי התפקיד לפיה יש להעביר מחצית מן הסכומים הצבורים על שם המנוח לקופת ההליך.

במידת הצורך, אתייחס לטענה בדבר הצורך בניכוי חלקו של היחיד בהוצאות הקבורה לאחר שיתבהרו הנתונים הכספיים בעניין זה. על כן, אני מורה על מתן צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק ובהתאם לתנאים כדלקמן.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1394962/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב דוד ברוך לאו – נשיא, הרב אליעזר איגרא, הרב מיכאל עמוס המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יקיר כובאני) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אברהם הופרט) הנידון: סמכות בית הדין להכריע בעיניין 'מורדת' על אף ההשלכות שיש לכך גם ביישום הסכם שנקבע כי הוא יידון בבית המשפט פסק דין

בי' בכסלו התש"ף (8.12.19) קבע בית הדין את סמכותו בהחלטה הבאה: בנסיבות התיק, בית הדין מאמץ את החלטת בית הדין הגדול (תיק מס' 834826/2) שבה נקבע שאין בכוחו של הסכם מוקדם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, לפיו בית המשפט לעינייני מישפחה הוא שידון בסכסוך עתידי בעינייני מזונות ורכוש הכרוכים בגירושין, לשלול את סמכות בית הדין הרבני לידון בסכסוך מאוחר בעניינים שנכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה שהוגשה לבית הדין הרבני.

בהחלטה מט"ז בתמוז התש"ף (8.7.20) הבהיר בית הדין את נימוקיו: ההסכם תקף ופתיחת התיק לגירושין היא כדין ואינה נחשבת הפרה; תביעת שלום הבית של האשה תתברר, אך עדיין לפי ההסכם עליה לפנות את הבית; הבעל לא חייב בתשלום החודשי מכמה נימוקים: א. כאשר האשה לא מפנה את הבית אין עליו חיוב לשלם, ב. הבעל טוען טענת פטור על פי ההסכם בשל סיכסוך ממושך של ארבעה חודשים, ג. הבעל שילם הוצאות שונות שיש לקזזם מתשלום המזונות, ד. הבעל השאיר את התשלום לשיקול בית הדין.

עקרי ההסכם הנוגעים לדיון שלפנינו סעיף 6.5: "[...] במקרה של פירוד מבן הזוג, יעזוב בן הזוג האחר את דירת בן הזוג הימנו נפרד והוא הבעלים של הדירה בהתאם וכמפורט להלן בהסכם זה." סעיף 7א: מוסכם בין הצדדים כי כל עוד הם מתגוררים בצוותא תחת קורת גג אחת ינהלו הם משק בית משותף וישאו יחד בהוצאות ניהול משק הבית והוצאותיו האישיות של כל אחד מהם [.

...

לבית הדין הייתה תשתית מספקת כדי לקבוע כי האישה אילצה את האיש להתגרש בהצקות בלתי־פוסקות לאורך זמן ובהביאה אותו למצב שתיאר בית הדין באומרו כי 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת': תיאור התביעה בבית המשפט כבר בכ"ט בטבת התש"ף (26.1.20) להרחקת הבעל, שאינו אלים, מהדירה שלו, שנדחתה בחיוב הוצאות; התלונות במשטרה שנועדו להרחיקו מדירתו ומעצרו כאחד הריקים שהסתיים ללא כל אשמה, מביאים למסקנה כי גרסת הבעל שנשמעה בבית הדין ואושרה בחלקה בדברי האישה, היא הגרסה האמינה, וכי לאחר שהבעל לא נעתר לתביעותיה הכספיות של האישה שינתה היא את עורה, החלה להציק לו באופן שאינו מאפשר חיים נורמליים ובמקרים רבים נמנעה גם ממלאכות הבית שהיא מחויבת לבעלה.

אך לטעמנו, גם אם לא נקבע באופן מוחלט אם הייתה אפשרות לקיום יחסי אישות בין הצדדים ומי האשם בביטולם שנים לפני מועד הפירוד, מכל מקום לאחר שנקטה האישה בפעולות יזומות מצידה להרחיק פיזית את הבעל מחדר השינה ומביתו שלו בפעולות בתוך הבית ומחוצה לו, הרי שפעולות אלו בוודאי נחשבות 'מרידה'.

סוף דבר האישה חייבת להתגרש מיידית מבחינה הלכתית, ללא קשר להתחייבות בהסכם, בשל התנהלותה בחיי הנישואין ומרידתה, כפי שקבע בית הדין ויפה שעה אחת קודם.