בבית המשפט העליון
רע"א 5142/23
לפני:
כבוד השופט י' כשר
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
1. מדינת ישראל
המשיבה הפורמאלית:
2. חשבים ה.פ.ס מידע בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ה' סילש) מיום 18.5.2023 בע"א 47875-10-22
בשם המבקש: עו"ד אסף פוזנר; עו"ד נתנאל פוזנר
בשם המשיבה: עו"ד שרון מן אורין
][]החלטה
ביישום מבחן זה החליט בית משפט השלום, על בסיס עדויות העדים שנשמעו בפניו בדיון מיום 3.3.2022, כי הליך פירסום החלטה במערכת "נט המשפט" מיתנהל כדלהלן:
"התהליך מתחיל בכך שהשופט פותח מיסמך 'פסק דין' (או 'החלטה'). המערכת מזינה אוטומאטית את שמות הצדדים ומספרי תעודת הזהות שלהם, אולם כאשר מדובר בתיק המסווג ככזה שיש בו איסור פירסום על פרטי מי מהצדדים (כגון בתביעת ניזקי גוף), המערכת מעדכנת את השם באופן אוטומאטי כגורם חסוי, כגון 'פלוני', ומשמיטה את מספר תעודת הזהות. בשלב זה המסמך אינו מפורסם, אלא מהוה טיוטה בלבד, וניתן לכתוב בו, לערוך אותו וכדומה. כאשר השופט 'חותם' על פסק הדין (היינו, לוחץ על אייקון 'חתימה' ומאשר את הפעולה) נוצר במערכת עותק PDF חתום של פסק הדין. מרגע זה אין לאף גורם אפשרות לערוך את המסמך או לשנות אותו, למעט השופט עצמו. כאשר פסק הדין נחתם על ידי השופט, הוא מאשר בכך גם את רמת החיסיון שלו, היינו האם הוא יהיה 'פתוח לציבור' או לא. אף גורם מינהלי או מזכירותי לא בודק את פסק הדין לאחר חתימתו מכל בחינה שהיא. הגורם היחיד המוסמך לשנות את פסק הדין, להשמיט ממנו פרטים או להכין גרסה נוספת שלו הוא השופט.
לאחר 72 שעות מהחתימה מתפרסם פסק הדין באתר האנטרנט של נט המשפט הפתוח לציבור והוא נשלח למאגרים המשפטיים, וזאת באופן אוטומאטי וללא מעורבות של גורם אנושי כלשהוא" (ההפניות לפרוטוקול הדיון הושמטו – י' כ').
בהיתחשב בכך, קשה למצוא פגם בכך שלא אומצה בררת מחדל של הגדרת התיק כחסוי, אלא נקבע מנגנון מחשובי ההופך את שמות הצדדים שאסורים בפירסום ל-"פלוני", וזאת ככלי עזר המסייע לשופט בעריכת פסק הדין.
חסינותו של בעל תפקיד שפוטי מעוגנת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין הקובע כי:
"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השפוטי".
כאמור לעיל, טענתו העיקרית של המבקש הנה כי בדנן מתעוררת שאלה בדבר היקפה של החסינות השיפוטית, ובפרט באשר לשאלת גבולותיה של פעולה "במילוי התפקיד השפוטי". את טענתו האמורה תולה המבקש בדברי בית משפט זה בעיניין עלי אדם, שם, בצד ההכרה בכך שהחסינות השיפוטית הנה חסינות מוחלטת וכי לא ניתן להגיש תביעה נגד המדינה בגין עוולה של נושא משרה שיפוטית, ציין בית המשפט כי:
"איני רואה צורך לנקוט עמדה בעניינינו בשאלות הנוגעות להיקפה של החסינות השיפוטית כשלעצמה, בהתייחס לשאלות: מה גבולותיה של פעולה 'במילוי התפקיד השפוטי', והאם החסינות השיפוטית כוללת גם מעשים שנעשו על ידי נושא משרה שיפוטית בזדון ותוך שימוש לרעה בסמכות" (שם, בפיסקה 23 לפסק דינו של השופט מ' מזוז; ההדגשה במקור – י' כ').
טענת המבקש הייתה כי האחריות לחסיית שמות בעלי הדין מצויה תחת אחריות הגורמים המינהליים בבתי המשפט, ולא כי במקרה דנן השופט הורה לחסות את פרטיו ואת פרטי המנוחה, ובשל טעות של גורמים מינהליים פרטיהם נחשפו.
...
לאחר בירור עובדתי זה, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי טעות מהסוג שאירע בעניינו של המבקש מצויה תחת אחריות של "גורם שיפוטי", כך שחלה עליה חסינות שיפוטית.
כמו כן, גם ביחס לטענת המבקש לפיה יש לראות במשיבה כאחראית משלא אומצו על ידה פתרונות טכנולוגיים אשר ימנעו חשיפת פרטים מזהים של בעלי דין מקום בו אלו אמורים להיות חסויים – מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, וכן נימוקיו.
יתר טענות המבקש הן טענות "ערעוריות", ומשכך ממילא אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".
סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות.
