כל אחד מן הרוכשים הללו העביר לנאשם 1 בנאמנות סכומים הנעים בין 940,000 ₪ - 1,200,000 ₪ וכן שכר טירחת עו"ד.
הנאשם 1 יצר אצל הרוכשים רושם לפיו הכספים שהם העבירו לו יופקדו בחשבון נאמנות לצורך מימון העסקה, אך בפועל לא עשה כן, אלא עשה שימוש בכספים, שהעבירו לו הרוכשים למטרות עסקיות אחרות, וזאת ללא ידיעתם או אישורם של הרוכשים - בין היתר השתמש בכספים לשם מימון הוצאות משרדו, משכורתו וכן לתשלום בגין חובותיו.
כך, למשל, שמעון בן עזרא, אשר מסר עדות נוגעת ללב (ראו מיסמך במ/1), דמעות זולגות על לחיו, הבהיר, בין השאר, את מה שהיה מנת חלקו משך שנים: "...אני רוצה להדגיש שהטיפול בכל הנושא נמשך מעל חמש שנים והיה כרוך בעוצמות בלתי נתפסות של כעסים ומתח אין סופיים שגרמו לי לחמישה אשפוזים בבתי חולים בעקבות חשש להתקף לב וללקיחת כדור פסיכיאטרי יום יומי להרגעה לאורך כל התקופה".
דור שלמה העיד אודות הפגיעה בו ובמשפחתו והגדיר: "בסוף הפגיעה כאן היא בלתי נתפסת".
אבי רנגינגן העיד: "הגעתי למצב שהייתי מרוסק כלכלית, מרוסק (בוכה) לא על כסף, דברים בסיסיים, באתי אליו למשרד, התחננתי אליו, תן לי קצת כסף, הוא הסכים מדי פעם לתת לי כמה מאות שקלים...הסתרתי את זה מחברים שלי, התביישתי...הוא הזמין לי מישטרה הכי רציתי את הכסף שלי".
אציין, כי איני מקבל את עדותו ואת תצהירו של עד הנאשם 1 חיים אברהמי ומפאת כבודו לא אוסיף הנמקה.
הוגשה הודעה, שלפיה לא עלה ביד הנאשם לקבל את המידע (לא הוסבר מדוע לא פעל חודשים קודם לכן לקבל את המידע, במיוחד לאחר הכרעת הדין והצגת ההסדר).
שישית, הגם שעניין זה אינו רלוואנטי לשאלת הפצוי (להבדיל משאלת הקנס), אין להקל ראש כלל ועיקר באישום השני, המלמד כי הסכום, שאותו קיבל הנאשם 1 לידיו ועשה בו שימוש בנגוד למטרת הנאמנות לא דווח לרשויות המס כדין, וזאת בכוונה להעלים מס.
שביעית, שקלתי את הטענה, כי כל המשקיעים/הרוכשים, היו יכולים למצות את זכויותיהם עד תום, אילו היו תובעים את היזם – חברת "כחול לבן", ובדרך זו היו יכולים להקטין את ניזקם.
כך, למשל, רשם הערת אזהרה כללית עבור היזם "חברת כחול לבן", שלעתיד הייתה עוברת אל הרוכשים/משקיעים.
...
ראשית לעניין מתחם הענישה הכללי:
בע"פ 1901/19 שמעון אסולין נגד מדינת ישראל (31/05/2020) נקבע כי למרות שמדובר בהסדר טיעון "סגור" לעניין רכיבי הענישה השונים, עדיין "על בית המשפט לקבוע את המתחם בצורה "רכה".
על כן, נוכח עקרון ההלימה, אני סבור שהסדר הטיעון שגובש חורג לקולה ממתחם הענישה שיש לקבוע ביחס לעובדות המתוארות בכתב-האישום, שתחילתו ראוי להיות בין מספר חודשי מאסר שניתן לריצוי בדרך של עבודות שירות עד 18 חודשי מאסר בפועל, ואולם נוכח הנסיבות המיוחדות של ה"עושה" בתיק זה, לפי נימוקי הצדדים, שיפורטו בהמשך, אני מאשר את ההסדר בהיותו כזה שעדיין אינו חורג ממתחם הסבירות לנסיבות העושה המיוחדות בתיק זה.
ועתה לשאלות היקף הפיצוי:
סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע:
"(א) הורשע אדם, רשאי בית-המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על-ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו. (ב) קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, הכל לפי הגדול יותר. (ג) לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים. (ד)20 הורה בית משפט כי פיצוי שהנאשם חויב בו לפי סעיף זה ישולם לשיעורין, והנאשם לא שילם את אחד התשלומים במועדו, תעמוד יתרת החוב לפירעון מידי"
בית-המשפט העליון קבע, כי לפסיקת פיצויים לפי זה סעיף אופי אזרחי במהותו, המושפע מסביבתו הפלילית, שבמסגרתו מכיר המשפט הפלילי בנזק האזרחי, שגרם הנאשם לנפגעי העבירה, ובחובה להיטיב את אותו נזק תוך הטלתו על הנאשם אשר גרם לו:
"סעיף 77 לחוק נועד לתת ביטוי במסגרת ההליך הפלילי לנזקו ולסבלו של הניזוק מן העבירה, ולאזן בין האינטרס להעניק לקורבן העבירה פיצוי מהיר ויעיל לבין הצורך למנוע את הפיכתו של ההליך הפלילי להליך בעל אופי אזרחי, על כל הכרוך בכך...תכליות נוספות שנקשרו בסעיף זה הן מתן צדק מהיר וזול לנפגע העבירה במסגרת ההליך המנוהל על ידי המדינה תוך שימוש במשאביה לפסיקת פיצוי וגבייתו...מתן יסוד של "היטהרות" לעבריין שכן פיצוי הקורבן עשוי לתרום לשיקומו.
מסקנה:
לאחר ששקלתי את המכלול דלעיל, מסקנתי היא ברורה, והיא שהשיקולים לקולה שפורטו, אלו שיקולים שהובילו את המאשימה להגיע להסדר טיעון מקל ביותר, שאותו אני מאשר - הרבה מתחת למתחם הענישה, אך אין להם כלל ועיקר נפקות ממשית, ככל שהם נוגעים לרכיבים הכלכליים בענישה, כפי שהוגדו לבית-המשפט במסגרת ההסכמות.
אני סבור, כי הצבת סכום הפיצוי באופן הנושק לרף העליון שבהסדר הטיעון (50,000 ₪) ביחס לכל אחד מן המתלוננים היא הצבה ראויה, אשר תכיר בנזק החמור שהנאשם גרם להם.
תוצאה:
לאור כל האמור לעיל, אני גוזר את העונשים הבאים:
על הנאשם 1:
שישה חודשי מאסר שאותם לא ירצה הנאשם, אלא אם כן יעבור בתוך 3 שנים מהיום עבירה שיש בה יסוד של מרמה.