למותר לציין שסעיף 296 קובע אך את הרף הראייתי התחתון הנידרש לצורך ביסוס הרשעה בעבירת השוחד, והוא אינו קובע כמה ראיות יספיקו בפועל לצורך הרשעתו של נאשם ספציפי בעבירה זו. שאלה זו תוכרע תמיד בהתאם לנסיבותיו של המקרה הספציפי, כאשר אם בית המשפט לא שוכנע כי די בעדות שהוצגה בפניו כדי לבסס את עבירת השוחד, לא יורשע הנאשם, אלא אם כן קיימות כנגדו ראיות אחרות המבססות את אשמו מעבר לספק סביר.
כשלון התביעה לאתר את הדמויות הנזכרות בעדותו של אילן מפחית במידת מה מן המשקל הפנימי שניתן לייחס לה. כזכור, רק אם משקלה של העדות מספיק כשלעצמו כדי להרים את הנטל המוטל על המדינה בהליך הפלילי, ניתן להרשיע את המערער על בסיסה.
ואולם כאשר עד המדינה אינו זוכה לחסינות מפני הרשעה בעבירה לגביה קיימים כבר חשדות או אישומים כנגדו, אלא רק מפני פרשות עתידיות שחשיפתן נסמכת בעיקרה על עדותו, נחלש החשש הזה.
...
לאחר שהורשע המערער בעובדות כתב האישום, נגזרו עליו בסיכומו של דבר 18 חודשי מאסר בפועל.
חטא גורר חטא ומביא בסופו של דבר לפשע, ובמקרה דנן, לעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים.
בנקודה זו אני מקבל את טענת המערער, כי הטלפון הנייד, שרק הוא וברוך השתמשו בו, שאינו טלפון חכם אלא טלפון שערכו נמוך ביותר, אינו בגדר מתת, אלא אמצעי ליצירת הקשר ביניהם ותו-לא. נותר אפוא השימוש בדירתו של ברוך כעשר פעמים.
בהינתן שאין דרכה של ערכאת ערעור למצות את העונש, אני מצטרף אפוא לתוצאה אליה הגיעה חברתי ולפיה יש לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו של המערער ולהעמידו על 27 חודשים, חלף 18 החודשים שהושתו עליו בערכאה קמא.
